זהו סיכון עצום ליצור סרט ישראלי פילוסופי הנשען בעיקר על אווירה, במיוחד כשאתה הבמאי של "ביקור התזמורת". "התחלפות", סרטו של ערן קולירין הוא מחווה קולנועית ליצירתו של אנטוניוני "יצרים" אבל הוא גם מתכתב עם "להרגיש בבית" של קים די דוק. "יצרים", הקלאסיקה משנות ה-60 של אנטוניוני נוצרה בתקופה קולנועית שבה הקהל היה פתוח הרבה יותר לניסיונות קולנועים ייחודים. "להרגיש בבית" שהיה להיט עצום בישראל, סיפק אווירה קסומה ומיסטית שכבשה את לב הצופים בארץ ובעולם. לעומתם סרטו של קולירין מתרחש בזירה בנאלית המוכרת למרבית תושבי המדינה - שכונת מגורים רגילה ונטולת ייחוד כלשהו.ואכן השאלה המיידית בעקבות הצפייה בסרט הלא שגרתי הזה היא איך יתמודד הקהל הישראלי שיגיע לצפות בסרט החדש של במאי "ביקור התזמורת", עם ההפתעה שמצפה לו על גבי המסך הגדול. יש הבדל עצום בין סרטו החדש ל"ביקור התזמורת", שיש בו עלילה קוהרנטית, דמויות שובות לב, הומור עממי לצד איפוק קולנועי מרשים שהצליח לפגוע בכל סוגי הקהל האפשריים בארץ וגם להפוך ללהיט בינלאומי.
לעומת "ביקור התזמורת" שהוא סרט קולנוע מסחרי איכותי לכל דבר, "התחלפות" הוא תרגיל קולנועי למיטיבי לכת - כאלו שרוצים לצפות בהיפך המוחלט מ"ביקור התזמורת". כאלו שאוהבים את ההומור של "החמישיה הקאמרית" ויהנו לראות את דב נבון בתפקיד קומי טרגי מאופק. כאלו שאין להם בעיה לראות שחקנים לא מוכרים בתפקיד הראשי בסצנות מין נועזות יחסית לקולנוע הישראלי. נועזות אולי עד שיעלה ב-17 במאי בבתי הקולנוע הסרט המעולה "הנותנת" של הגר בן אשר ובו יתגלה שאפשר ללכת הרבה יותר רחוק.תחושת הבטן שלי היא ש"התחלפות" יוחלף במהרה, למרבה הצער, בסרטים אחרים. התגובה של הקהל תהיה נהירה המונית מחוץ לאולם הקולנוע ודרישה של הכסף בחזרה. ככה זה גם כשקהל הצופים מגיע לראות את הסרט החדש של בראד פיט ושון פן ובמקום זה מקבל את "עץ החיים". אני יודע שזה חלומו של כל במאי להיות מופץ בכמה שיותר בתי קולנוע בתקווה שכמה שיותר צופים יגיעו לצפות בסרטו. אבל במקום לבנות "באזז" ולעורר עניין בצופים לגרום להם להבין שמדובר בסרט אחר ושכדאי לצפות בו בגלל שהוא ייחודי, הקהל הרחב עתיד להיות מאוכזב בסופשבוע הראשון ובסופשבוע השני כבר לא יהיה קהל כי קולנוע ישראלי נבנה מפה לאוזן אלא אם מדובר ב"זוהי סדום" או אבי נשר.
"התחלפות" עוסק בהתבוננות קולנועית על אדם שבוחן את חייו מחדש ומנסה למצוא בהם משמעות. שגרתו של מרצה באוניברסיטה שחייו חוזרים על עצמם מדי יום נקטעת כאשר הוא חוזר לביתו בשעת צהריים לאסוף תיקייה מהעבודה. הוא מעולם לא היה בבית בשעת הצהריים באמצע השבוע. לפתע הכל נראה לו שונה: אם זה האור בדירה או השקט, כשרק הרחשים הבוקעים מהמקרר נשמעים. הוא מרגיש כזר בביתו שלו. מגרש החנייה, המסדרונות, חדר המדרגות, מגרש החניה, המעלית, המקלט – עולם חדש וזר, לפתע הוא מרגיש כתייר החוקר עולם חדש ומסתורי. האם המציאות שבה הוא חי היא באמת שלו?"יצרים" של אנטוניוני מסתיים בסצנת הטניס הקסומה שבה הכדור כלל לא קיים והגיבור צריך להחליט האם לשחק במשחק שהוא גרר את עצמו לתוכו. על חוף הים, המקום שאליו נמלטו כל כך הרבה גיבורי סרטים, הכדור במשחק המטקות קיים וממשי. ישנה מציאות ואילו הגיבור לא רוצה לחיות בה ולכן הוא יוצר לעצמו עולם אלטרנטיבי. המציאות קונקרטית, אבל הגיבור רוצה לברוח ממנה. הסצנה האחרונה והנפלאה היא המטאפורה המושלמת למשאלה זאת.
התחלפות.
ניסיון לתאר את משבר אמצע החיים למרות הבועה המושלמת בה חי גיבור הסרט: אשה מקסימה אשר לא ברור מה היא עושה עם גולם כזה, הבטחון המטמטם של האקדמיה, דירה יפה ברמת אביב. מושלם.
הניסיון אינו עולה יפה בשל השעמום אותו הסרט מטיל כנטל על הצופים. אחת היא לתאר שיממון ולהעביר אותו באחת מן הטכניקות הנפלאות אשר הקולנוע מעמיד לרשות היוצר, אחרת, הפשטנית והקלה יותר, היא פשוט להעביר את השיממון אל הצופה.
יתכן כי זו האמנות המודרנית, אך כאן פשוט אינה עובדת. למען הדיוק: עלי אינה עובדת.
חבל, כי בסצנות בודדות אפש להבחין בכשרון של היוצר: סרט החתונה התאילנדי, ה-TRACK במרתף.
