בין אם מדובר ב"טיפשים בלי הפסקה" הקומי והמטורף או "זה בוודאי המקום" הצבעוני והדרמתי, סרטי מסע מרכיבים תת ז'אנר מסקרן שלעולם לא ימאס. הקולנוע הישראלי לא עשיר בסרטים כאלה. הקולנוע ההוליוודי דווקא מוצף בהם. "האם זה אתה?" סרטו של הבמאי דני מנקין שנכתב ביחד עם אשכול נבו, והיה מועמד השנה לפרס אופיר, הוא סרט מסע ישראלי המתרחש בארצות הברית.
לאחר שרוני (אלון אבוטבול) מפוטר מעבודתו כמקרין בקולנוע, הוא מקבל כפיצוי כרטיס טיסה לארצות הברית ומחליט לצאת למסע חיפושים בעקבות רייצ'ל, אהובתו מלפני 30 שנה. הוא מתחיל את המסע בביקור אצל אחיו, ג'ייקוב (רני בלייר) סוחר מכוניות, שגם איתו הוא לא דאג לשמור על קשר לאורך השנים. רוני לוקח את אחת המכוניות של אחיו ויוצא לחפש את אהבת נעוריו. כמו בכל סרט מסע הוא יכנס לצרות ויפגוש מישהו או מישהי שישנו את חייו. המישהי הפעם היא מיילה (נרונה דה מסדו קפלן), סטודנטית לקולנוע שמצלמת סרט על חרטות בהשראת "הדרך שלא נבחרה" (שיר מאת רוברט פרוסט). הם נפגשים כאשר ישנה תקלה ברכב של רוני ובתמורה לתיקון היא מבקשת ממנו להתראיין לסרט שלה.
פרסומת
את המשך המסע בעקבות רייצ'ל הם מחליטים לעשות ביחד באזור צפון-מזרח ארה"ב (אזור עליו פרוסט הרבה לכתוב) ורוני הופך לדמות המרכזית בסרט החרטות התיעודי שלה. אי אפשר שלא לחשוב על "זה בוודאי המקום" כשצופים ב "האם זה אתה?". בסרטו של פאולו סורנטינו, שיין, זמר רוק מזדקן, עוזב את דבלין לטובת מסע חיפושים בארה"ב אחר קצין נאצי שהשפיל את אביו בזמן מלחמת העולם השנייה. אומנם שיין ורוני שונים זה מזה מבחינה חיצונית, אבל באופי הם די דומים: שניהם די רגועים, שקטים ונאיביים. בסרט של סורנטינו לשיר מסוים יש השפעה חזקה. ב"זה בוודאי המקום" זה "This Must Be The Place" של ה Talking Heads וב"האם זה אתה?" זה ה"הדרך שלא נבחרה" של פרוסט.
מלבד השיר של פרוסט, שאלה מהדהדת לאורך הסרט: "Is That You?" שואלות דמויות שונות במצבים שונים במהלך הסרט. אלון אבוטבול, כמו תמיד, מצליח ליצור דמות מעניינת וכאן הוא יוצר דמות נאיבית, חסר ביטחון ובעלת מבטא עברי כבד, שמגלה על עצמה דבר או שניים במהלך המסע בעקבות רייצ'ל. אין בסרט הזה יותר מידי רגעים מצחיקים, וכשיש הם מגיעים באדיבות ג'ייקוב.
הסוף של "האם זה אתה?" יכול להתפרש כאנטי קליימקס, אבל כמו בכל סרט מסע אחר, המסע עצמו הוא המטרה ולא מה שמחכה בסופו. "האם זה אתה?" הוא סרט שיש בו דמויות טובות ורעיונות טובים אבל הוא לא מממש את הפוטנציאל שלו. אין בו נפח מספיק גדול כדי לעמוד באותה שורה עם סרטי מסע אחרים כמו "אני והחבר'ה", "נברסקה" או "עד קצה העולם" ועם פיתוח טוב יותר לסיפור של מנקין ורוד בר, עליו מבוסס התסריט, היינו יכולים להתגאות שיש לנו בישראל סרט מסע שיכול להפוך לקלאסיקה מידית. בסה"כ מדובר בסרט חביב אבל לא יותר מזה.
שם: עידו כץגיל: 54אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה. להיות בסרט זה להיות לרגע בעולם אחר לגמרי מבלי לצאת מהעולם שלך. הנושא פורט בעדינות וביופי פיוטי עד כמה אנחנו ערים ופתוחים למה שהחיים מזמנים לנו. ובכל רגע כמו שנאמר בסוף הסרט, נפתחות הרבה יותר משתי אפשרויות. לכן הבחירות שלנו : עם מי להיות אבל בעיקר מי להיות בעצמנו (האם זה אתה?) מייצרות גם אינספור אפשרויות לחרטה. או לחארטה... התרגשתי, התאהבתי, אפילו דמעתי ובעיקר הבנתי שובשאין מה לסמוך יותר מדי על המבקרים. סרט נהדר, אלון נהדר, השחקנית משנה מקסימה, התסריט מעולה. מה צריך יותר?
שם: אמנון אלביגיל: 99האם זה אתה?................................
הסרט רצה לעסוק בחרטה ויצא לו חארטה. ביל מאריי עשה זאת טוב יותר בסרט פרחים שבורים. הדמיון בין שני הסרטים מעורר אי נוחות. משעמם, לא מתפתח, צפוי. חבל מאד על שחקנים כה טובים. נקודת אור היא עיצוב דמותו של האח, הישראלי לשעבר: הפראח הנדיב במיטבו.
שם: eitגיל: 45סרט עשוי טוב, מרגש ומהנה, על חלומות ואהבות, מומלץ מאוד, אלון אבוטבול במיטבו ושחקני משנה מעולים ומשכנעים