בשנת 1840 חתמו הבריטים עם שבטי המאורים בניו זילנד על הסכם ואיטינגי, אותו הסכם שבו נקבע כי השבטים יניחו את נשקם ויזכו ליחס הוגן ושמירת זכויותיהם מצד הבריטים. אלא שהבריטים כלל לא התכוונו לקיים את ההסכם והמאורים, אותם לוחמים גאים שהגיעו לניו זילנד מפולינזה באזור המאה ה-15 הפכו למיעוט נרדף במדינתם.בסרטו "מאה שנים של אי נוחות" מציין סם ניל, אולי השחקן הניו זילנדי הבולט ביותר (מעבר לראסל קרואו) כי מאפייני תעשיית הקולנוע הניו זילנדית הצנועה הם עיסוק בשאלות קיומיות, בהתמודדות האדם עם הטבע וגם בהצגה חושפנית של האומה המאורית וחייה בניו זילנד של היום.
פרסומת
"פרש בודד" מספר את סיפורו של גאון השחמט ג'נסיס פוטיני שסבל מהפרעה דו קוטבית. כשיצא פוטיני (שוב) מאחד מהמוסדות בהם היה מאושפז החל ללמד שח ילדים ממוצא מאורי במועדון "אבירי המזרח". ממש כמו הסבא ב"לרכב עם הלוויתן" פוטיני מתבל את שיעורי השח בלימודי מסורת מאורית ומזכיר לילדים כי האומה המאורית הייתה פעם אומה גאה וכי אל להם לשכוח לרגע את המסורת.סרטו של ג'יימס נאפייר רוברטסון היה יכול להיות עוד סרט שגרתי על גאולה ועל ניצחון הרוח, אבל הסרט מצליח להתחמק מכל בור אפשרי והצופה נשאב לאט אבל בטוח לעולמם הקשה והמתסכל של המאורים בערים הניו זילנדיות, עולם של עוני, תסכול וכנופיות רחוב קשוחות.
מעל הכל יש לציין את קליף קרטיס בתפקיד חייו כגבר גדל גוף עם תנועות של ילד, אדם שעברו רודף אותו ולמרות זאת הוא מצליח לקחת קבוצה של ילדים ולהפוך לגואל שלהם. קליף קרטיס הוא ככל הנראה השחקן המאורי המצליח ביותר. הוא כיכב ב"פעם היו לוחמים" וב"לרכב על הלוויתן" הוא היה אביה של הגיבורה. קרטיס, שמאחוריו קריירה הוליוודית מרשימה, הקים בעצמו חברת הפקה לסרטים מאורית והוא מאלה שאחראי לרנסנס שחווה התרבות המאורית בניו זילנד בשנים האחרונות. קרטיס מבצע בעוצמה אדירה את תפקידו והוא אחראי לכך שהסרט נחשב לאח מיצירות המופת של הקולנוע הניו זינלדי בכל הזמנים.בסרט נקרע אחיינו של ג'נסיס בין מחויבותו לכנופיית הרחוב שאביו חבר בה לבין רצונו ללמוד שח מדודו. התלבטות זו אינה מתיפייפת והיא חדה כתער. הסצינות שבהן מנסה ג'נסיס להוציא את אחיינו ממלתעות הכנופייה הן לא פחות ממסמרות שיער."פרש בודד" עם הצילום הסמי דוקומנטרי ועם הכנות שבו הוא עוד יצירה ניו זילנדית עוכרת שלווה . אל תרשו לעצמכם לפספס אותה.