מי יאהב אותי עכשיו? ביקורת סרט

כחמישה חודשים אחרי שכבשו את העולם והקהל הישראלי עם הסרט "מיסטר גאגא" חוזרים האחים הימן עם יצירה תיעודית חדשה ומטלטלת: "מי יאהב אותי עכשיו", שכבר הספיק לזכות בפרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין האחרון. סף הציפיות שלי מהצמד המוכשר נמצא תמיד על הרף הגבוה ביותר והם מצליחים לא לאכזב שוב.תומר הימן, אשף תיעודי מופלא שבאמתחתו יצירות רבות (החל מ"תומר והשרוטים", יצירה קאנונית שמהווה שיעור מאלף בקולנוע תיעודי ועד ל"בדרך הביתה") ואחיו ברק חוזרים לאחד מגיבורי הסדרה המוצלחת שלהם "משפחות" בקו-פרודוקציה ישראלית-בריטית. הגיבור, סער מעוז, בן למשפחה דתית מהישוב "שדה אליהו", יצא מהארון בנעוריו ועזב את הארץ לטובת לונדון הקרירה. נקודת ההתחלה של הסרט פוגשת אותו כ-17 שנים לאחר העזיבה, כאשר הוא חי בלונדון, נשא HIV, ובצל ההתמודדות עם הנושא מחליט לנסות ולפתור את הקונפליקט עם משפחתו. הסרט נע על קו לונדון-ישראל, ומשלב הצצה מרתקת לחייו השונים של סער ולאלו של משפחתו: האב, קצין בכיר לשעבר בצנחנים שכעת אחראי על ההסברה באתר גבעת התחמושת, האם והאחים הסולדים מ-HIV ואינם מבינים עד הסוף את משמעות נשיאת הנגיף (חלקם חוששים להידבקות שלהם ושל ילדיהם וסולדים מנשיקותיו החמות של סער). לעומתם, סער, חילוני לחלוטין, זמר ורקדן במקהלת הגברים הגאים של לונדון, נקרע בין טעויות העבר ותקוות העתיד. יצירה תיעודית מורכבת משני מאפיינים עיקריים – סיפור מעניין והבנייה נכונה שלו. האחים הימן זכו בגיבור מפעים ומרתק. אי אפשר שלא להתאהב בסער מעוז החל מהפריים הראשון. הוא רהוט, כן ורגיש. התלישות והריחוק שלו ממשפחתו מעוררים הזדהות לא רק מהפן הגאה אל מול הדת, אלא גם מהבחינה הבסיסית ביותר של מי שתמיד הרגיש מחוץ לתא המשפחתי המרוכז והמחבק.ואולי התא הזה בעצם לא מחבק כל כך? במהלך הסרט נחשפים דעותיהם החשוכות של חלק מבני משפחתו של מעוז המעבירים כלפיו ביקורת בשל חוסר האחריות שגילה בצעירותו. סצנה קורעת לב של הכנת לביבות במטבח בחג החנוכה, בה מבקרת אמו של מעוז בדירתו הצנועה בלונדון, מהווה את לב הקונפליקט של הסרט. מעוז נחתך וממהר לנגב את ידיו מחשש שאמו תפחד ואילו היא מחבקת אותו ופורצת בבכי, כאילו מבינה זה עתה שחייו של בנה נמצאים על זמן שאול. המרכיב השני של היצירה הזו הוא השילוב הנכון של האחים הימן בכל הנוגע לעריכת הסרט. כשמדובר בנושא טעון, במאים תיעודיים לא מנוסים נוטים לעיתים לתת דגש לעצב ולא להבין שקשת מגוונת של רגשות מעבירה מסר באופן חזק יותר. כשמדובר בקולנוענים מופתיים כמו האחים הימן, מובן שלא כך הדבר. רגעים רבים של הומור, צחוק ובלבול שזורים בתוך הפסיפס המרגש והופכים את היצירה לשלמה ומגובשת.יש משהו כל כך ישראלי ביצירה הזו, על אף שחלק ניכר ממנה מתרחש באנגליה. נאומי הציונות של האב, הארוחות המשפחתיות, ה"ביחד" המשפחתי החונק שלעיתים מלא בצביעות ובורות. התרכובת הנפיצה הזו עוצמתית ומודגשת בסרט. הרבה מעבר לסיפורו של מעוז זה סרט על החברה הישראלית והמוסכמות שיש לשבור בה. זה סרט על פתיחות ועל אהבה גדולה בצל של שנאה ובורות. האחים הימן הניחו את טביעת אצבעם על המורכבות החמקמקה הזו ועל כך לא נותר לי אלא להצדיע להם.