לימור שמילה היא מלהקת מוכשרת שבילתה את רוב זמנה מאחורי המצלמה וכעת בסרט הביכורים שלה, "מונטנה", היא הופכת לבמאית ועוברת לקדמת הבמה. בהקרנה שבה נכחתי סיפרה הבמאית כי הסרט נעשה בעכו - תבנית נוף מולדתה וכי השקיעה את כל נשמתה בסרט, ואכן יש בסרט הרבה כוונות טובות ורעיונות מעניינים אולם אלו לא תמיד מתממשים ומתגבשים.לאחר שסבה נפטר חוזרת אפי הגבוהה והנאה לעיר שבה גדלה - לעכו. שם היא פוגשת את סבתא ואת דודה ודודתה. פצעים ישנים נפתחים ואפי גם מוצאת אהבה חדשה – קרן. "מונטנה" מצטרף למגמה המבורכת של הקולנוע הישראלי לשוב ולגלות את הפריפריה, עכו מצטלמת על גבול האקזוטיות ונראה שנעשה ניסיון כן לתאר את ישראל של השוליים, עיר ללא עתיד ותקווה שבה הכול גלוי וכל אחד יודע בדיוק מה עושה השני.
פרסומת
למרות המציאות שכביכול פשוטה, רב הנסתר על הגלוי בסרט ובעצם הצופה לא יודע הרבה על אפי מלבד העובדה שהיא מיפו ושעזבה עם אמה את ישראל לצרפת לפני כמה שנים. הייתי שמח עם דמותה של אפי (בגילומה של נועה בירון המצוינת) תהיה עגולה יותר ורב ממדית יותר ובכלל לעתים נדמה שהסרט קצר מדי (פחות משעה ועשרים) ולא מתמודד עם כל הנושאים שהוא מעלה.אפי הגיבורה היא לסבית ודי בתחילת הסרט היא פוצחת ברומן עם קרן השכנה (נטע שפיגלמן האמינה). העובדה שבסרט על הפריפריה ולא על לב המאפליה התל אביבית מוצג סיפור אהבה חד מינית ללא סנסציה ובלי רעש וצלצולים היא ראויה לציון לשבח והופכת את "מונטנה" להרבה מעבר לעוד סרט ישראלי.
דמויות המשנה זוכות לדיאלוגים פחות מושחזים, אבל השחקנים מחפים על כך בכישרונם הרב. לדוגמה, אבי מלכה בתפקיד עוצמתי המגלם את הדוד, וגם הסבתא בסרט הוא ליהוק מגניב למדי. ההרגשה הכללית ששורה על הסרט היא של בוסריות, אך לצד זאת יש תחושת רעננות כלשהי. הלוקיישן והעיסוק הנורמטיבי בחד מיניות הופכים את "מונטנה" בסופו של דבר לסרט ראוי. אני סקרן לראות את סרטה הבא של לימור שמילה.
קצר ולעניין.בעקבות מות סבה, אפי חוזרת לעכו ,העיר בה גדלה. היא מבקרת את סבתה ושם פוגשת גם את הדוד יוסי והדודה שלה. אפי מכירה את קרן,שבעלה הוא חבר של יוסי .קרן היא אישה נאה אך עושה רושם שגם תמימה. הן מתאהבות אחת בשניה.ביתה של קרן והקשר שלה עם הדוד יוסי, יחזירו את אפי לילדות ולטראומה שהיא עברה.בסך הכל משחק טוב בתוך סיפור מעניין.שווה לראות.
