מראב הוא רקדן צעיר בלהקת הריקוד הלאומית של גיאורגיה. למרות שאביו מפציר בו לשים דגש על לימודיו כי לדבריו "אין עתיד בריקוד", מראב מקדיש את כל זמנו ועצמיותו לניסיונותיו להצליח בריקוד. הוא מבלה עם חברתו וגר עם הוריו בטיבליסי הבירה שנראית כמו ישראל של שנות הארבעים או החמישים. עיר עתיקה עם ניצני מודרניות פה ושם. עולם ישן ושמרן. כשמגיע רקדן חדש ללהקה בשם אירקלי ,בתחילה מראב נרתע ממנו והם אף מתחרים על מקומו של רקדן אחר שנפצע. אולם במהרה התחרות הופכת למשיכה ובמהלך טיול לאזור הכפר יממשו השניים את אהבתם זה לזה.גיאורגיה היא מדינה אולטרה שמרנית שכתשעים אחוז מאוכלוסייתה היא נוצרית אורתודוקסית. הסרט אף מציין כי אחד הרקדנים הוותיקים בלהקה נתפס עם גבר אחר, הוכה וסולק בבושת פנים. מראב הצעיר והמבולבל מבין כי מערכת יחסיו עם איראקלי המבוגר והמנוסה חייבת להתקיים בסתר והוא אינו יודע את נפשו.
פרסומת
הסרט מתאר את מצוקותיו של מראב - במישור המגדרי שבו הוא חווה אהבה אסורה בארצו ובמישור המקצועי שבו הוא מנסה בכל כוחו להצליח בלהקה. הבמאי השבדי לבאן אקין משלב בחוכמה, שלא לומר בערמומיות, בין שני המישורים כשבלהקה נדרש מראב להציג ריקוד גברי ובוטה ובכך בעצם לבטל את הווייתו ואת רגשות האהבה שלו לאירקלי.ברור כי המצב הנפיץ של ההסתרה יגיע לכלל רתיחה ,מה גם שאירקלי נעלם לפתע מהשטח. באחת מהסצנות המהפנטות בסרט (ויש כמה כאלו, במיוחד לחובבי ריקוד) מגיע מראב לבית שבו נערכת חתונת אחיו עם בחורה אותה הכניס אחיו להריון. המצלמה הרועדת עוברת מחדר לחדר ומגלה לצופה עולם בלהות של שמרנות, פטריארכליות ושבטיות, עולם שאליו מרגיש הגיבור יותר ויותר לא שייך. למרות סצנה מיותרת אחת שבה יוצא מראב לסיבוב לילי בסצנה הגאה של טיבליסי עם זונה ממין זכר, הסרט נמנע מליפול לבורות ומציג מערכת יחסים מרתקת ואמינה בין שני גברים הנאלצים לקיימה בסביבה עוינת ולא מתפשרת.
הסרט, שהיה אחד הסרטים הטובים שבהם צפיתי בפסטיבל קאן האחרון שהתקיים לפני שנתיים, עורר מהומות עם צאתו בגיאורגיה, מפגינים ניסו למנוע את הקרנתו בבתי הקולנוע בבירה, השחקנים זכו לאיומים והסרט עורר דיון נרחב בשאלת יחסים חד מיניים במדינה הנוצרית והשמרנית.סצנות הריקוד המשובצות בסרט הן עוצמתיות וחודרות ללב, ייסורי הגיבור שאף פוצע את עצמו מזכירים את גיבור "נערה" הבלגי ואת נטלי פורטמן הרוקדת את עצמה למוות ב"ברבור שחור". הקטעים הללו הם בבואה של נפשו של הגיבור - מיוסר, מבולבל ובסופו של דבר לא נכנע וממשיך הלאה. "ואז רקדנו" מצליח לשלב בחוכמה בין אהבת גברים לבין אהבת הריקוד.
הפולקלור והריקודים יחד עם המסר יוצרים שילוב טוב. יצור כלאיים של הצצה לתרבות הגיאורגית המסורתית יחד עם נושא קוסמופוליטי. יחסים הומוסקסואליים בין שני גברים על רקע של חברה שמרנית. הסרט איטי אך לא משעמם ועדיין, לחסרי סבלנות יהיה קושי.הסוף מזכיר במידה מסוימת את הסיום של "פלאשדאנס". ציון 7.5.
ראשית, תודה לאתר "סרט" עבור הכרטיסים לסרט.
היה מעניין מאד להחשף לסרט גיאורגי, לתרבות, לנופי העיר טיביליסי.
הסרט עצמו מעניין, קצבי (ברור, ריקודים גרוזינים) אבל איננו מקורי. סצנות שראינו כבר בסרטים אחרים.
