"סוף האהבה" של הבמאית קרן בן רפאל ("אין בתולות בקריות") הוא סרט שמצליח בתקציב קטן, מספר שחקנים מצומצם ועלילה ללא פיתולים מתוחכמים להפוך ליצירה בעלת נפח, יופי ומשמעות שאומרת מספר דברים רלוונטיים על הקשר האנושי בעידן הווירטואלי ועל זוגיות, אהבה, התרחקות האחד מהשני והפנמה של השבר שמגיע כשהקשר הזוגי מתחיל להתפרק.
הסרט נעשה במסגרת ה"ביאנלה קולג'" בפסטיבל ונציה, חממה קולנועית ליוצרים מרחבי העולם במסגרתה על הבמאים לביים במהירות (הסרט נעשה תוך 15 ימים) תוך שימוש בתקציב מצומצם. זהו סרט שמשתמש בתקציב הקטן בצורה חכמה ומרשימה כשהוא מוצג כמעט רובו ככולו ממצלמות המדמות מסכי מחשב, טלפון חכם וסקייפ.
פרסומת
העלילה עוקבת אחר יובל (אריה וולטהרטר, "נערה") וז'ולי (ג'ודית שמלה), הוא ישראלי והיא צרפתייה שהתאהבו והביאו ילד. לאחר שיובל טס לישראל כדי לחדש את הוויזה שלו לצרפת, הקשר שלהם עובר להתנהל דרך שיחות הסקייפ, כאשר אט אט המרחק ביניהם גובה את המחיר, והקנאה, האובססיה והריבים מתחילים לצוף על פני השטח.בניגוד לסרטי מסכים כמו "חיפוש", "הוסט" ו"לייק, שתף, עקוב" שהפכו את מסך המחשב לבסיס של ז'אנר מתח ואימה, בן רפאל משתמשת במסכים השונים כדי להציג דרמה אותנטית בה אנו רואים בפועל את המרחק הרגשי והפיזי שנוצר בין בני הזוג, מרחק שהייצוג הווירטואלי שלנו על פני המסכים אינו יכול לכפר עליו ולעיתים אף מעצים אותו.
הסרט אמנם נעשה לפני מגפת הקורונה, אך מערכת היחסים הווירטואלית בה בני המשפחה קרובים ורחוקים זה מזה בו זמנית נדמית רלוונטית ומתאימה מתמיד לתקופתנו. בן רפאל ובן זוגה הצלם דמיאן דופרן מצליחים להעניק לסרט לעיתים את הממד המגורען שאינו מציג את התמונה השלמה של שיחת סקייפ, אך גם משכילים לשלב בו שוטים בעלי נופך קולנועי יותר. לעיתים נדמה שהסרט ממצה את הטריק שלו, אך המשחק המצוין, הדיאלוגים האותנטיים והסוף המיוחד מסייעים ליצירת חוויה קולנועית מרשימה למדי.