אגדת חורבן ביקורת סרט

בסרט "אגדת חורבן" לקח על עצמו גידי דר ("האושפיזין") משימה לא פשוטה: לספר את הסיפור המכונן על חורבן בית שני בדרך שאותה טרם ראינו. גידי דר ושולי רנד ששיתף עימו פעולה ב"אושפיזין", בחרו לספר את הסיפור הזה בדרך בלתי שגרתית: 1,500 ציורים של האמנים דויד פולונוסקי ומיכאל פאוסט ("וואלס עם באשיר") שמוקרנים על המסך בליווי קריינות. אין זאת ממש אנימציה. לבד מקטע בולט אחד בו רואים סוס דוהר על המסך, ברוב הזמן אלו תמונות סטטיות שמקבלות "חיים" בדרכים אמנותיות כמו נתזי צבע או מעבר מצבעים עזים לצבעים קודרים, ולא על ידי "אנימציה" מסורתית. לכך נוספה גם מוזיקה מקורית ודרמטית המלווה את האירועים ואף מדמה את שירת הלוויים בבית המקדש.מדוע בחרו היוצרים לספר את הסיפור דווקא בדרך זו? שולי רנד מספק לכך תשובה מעניינת. מכיוון שאין תקציב בארץ לצילום אפוס היסטורי רחב יריעה. הוא אף הוסיף שבמהלך הפרויקט רב השנים, חשבו בהתחלה על סרט קצר של 20 דקות, אך בכל פעם הרחיבו את היריעה עוד ועוד. האם אפשר היה לקצר מעט את הסרט? לדעתי כן. עם זאת, אין להכחיש שהאפקט הדרמטי של הסרט והתחושה של אסון מתקרב ומתמשך נוצרים במהלך הצפייה בסרט הייחודי הזה. הסרט מספר סיפור שכולנו אמורים להכיר היטב, אך אפשר לומר במידה רבה של ביטחון שרק חלקנו מכירים את כל פרטי הסיפור ההיסטורי המורכב הזה. הסיפור כולו מסופר מנקודת מבטו של בן בטיח, אחיינו של רבן יוחנן בן זכאי. בטיח, דמות שמקורותיה מאגדות החורבן בתלמוד, וידוע גם בשם אבא סיקרא, היה מראשי המורדים ברומאים. את הכינוי אבא סיקרא אימץ אבא אחימאיר מראשי "ברית הבריונים", דבר המעיד על הרלוונטיות הפוליטית של הדמות הזאת כמקור השראה לפלגים פוליטיים מסוימים בעבר ובהווה.הסרט מתאר את המהלך בו הופך בטיח מהתלמיד של דודו לראש המורדים לאחר שהוא מרוצץ את ראשו של חייל רומאי המתעלל ביהודים. הסצנה הזאת מגיעה לאחר סצנה בבית המדרש בה דנים בסיפורו של משה רבנו שהיכה את החייל המצרי. בטיח מפרש את הסיפור התנכי כקריאה לפעולה. בניגוד לו, בן זכאי מתחלחל מהפרשנות ומהמעשה כאחד, ומגרש את אחיינו מבית המדרש. המוטו שאותו מייצג בן זכאי, "התורה מגנה, התורה מצילה", שמופיע בסרט פעמים רבות, מועמד מול הדרך האקטיבית בה בוחרים המורדים בשלטון הרומי, אפילו כשהם מבינים שהגיעו לדרך ללא מוצא. כך מיטיב הסרט לתאר את המחלוקות בין הפלגים השונים בזמן המרד ומהדהד נושאים שאנחנו מכירים היטב מהפוליטיקה של ימינו: שחיתות שלטונית, פערים עצומים בין עניים לעשירים, התנהלות מול אתגר חיצוני המשפיעה על היחסים בין פלגים בעם. מעשיהם ההרסניים של המורדים צריכים להדליק נורת אזהרה גם בימינו.מה מתכוון הסרט הזה לומר לצופים בני זמננו? האם צריך להסתכל עליו מנקודת המבט הדתית וללמוד על חשיבותה של התורה כמצילת העם היהודי? יוחנן בן זכאי הוברח מהעיר הנצורה בארון מתים והגיע להסדר המפורסם עם הרומאים בו ניתנה לו "יבנה וחכמיה". זהו מהלך מרכזי בהיסטוריה היהודית המסמל את המעבר מבית המקדש והקרבת הקורבנות כמוטיב המרכזי בזהות היהודית, ללימוד תורה. בסרט מוצג סיפור הוצאתו מהעיר כמהלך שבו עוזר לו בן בטיח, אחיינו, שמבין מאוחר מדי את משמעות מעשיו. במהלך הסרט מופיע כמה פעמים כוכב שביט שנגלה לעיני בטיח. זהו רמז ל"דרך כוכב ביעקב", ההתגלות שבישרה על מרד נוסף בראשותו של מנהיג קנאי אחר הידוע בכינויו בר כוכבא על שם הכוכב. ההיסטוריה (היהודית) חוזרת והלקח לא בדיוק נלמד.בדברי הסיום לאחר הסרט נאמר כי המסר שלו הוא שיש ללמוד לחיות ביחד או כמו המורדים בירושלים הנצורה נמות יחד. בימים שבהם דובר רבות על הסכנה של מלחמת אזרחים והנפיצות הפוליטית בולטת מתמיד, די מפתה לשמוע את המסר הזה של אחדות כפתרון לבעיות הקיומיות שניצבות בפנינו. אבל אחדות ואהבת חינם לא מספיקות אם אין תשומת לב לדעות שונות המתויגות אז, ועכשיו, ככפירה בעיקר.

אם יש משהו שאפשר ללמוד מההיסטוריה העתיקה הזאת, הרי שקנאות דתית ולאומנית המציתה אש, כאז כן עכשיו, בירושלים, המקום הנפיץ ביותר במזרח התיכון או אפילו בעולם, סופה להעלות באש את כל חפצי החיים באשר הם. בסצנה יפה לקראת סוף הסרט, מועלה לעולה השה האחרון שנשאר בבית המקדש. הכהן מתפלל שכמו בעקידת יצחק, יופיע לפתע אלוהים ויציל את ה"נער" כלומר את בית המקדש, מחורבן. אבל אלוהים לא מופיע. החורבן קורה. כל הקורבנות לא מנעו אותו. כמה קורבנות חינם נצטרך עוד להקריב? רק לאלוהים פתרונים.