קשה שלא לצאת מהסרט "איים בחוף" בתחושה לא נוחה. התחושה הלא נוחה נובעת, בעיקר, משתי סיבות: האחת - הסיבה האובייקטיבית: קשה לנו, כלאום, עם סרטים שטוענים שאנו, למרות טענותינו כלפי הפלשתינאים, משכתבים בעקביות את ההיסטוריה לטובתנו; השנייה - הסיבה הסובייקטיבית: הסרט, כיצירה קולנועית, הוא מוצר פרובלמטי, הנופל קורבן לבימוי חסר השראה ולמשחק מעוקר מרגש.הסרט פותח תיבת פנדורה של החברה הישראלית, בכל הנוגע לאפשרות שבוצעו פשעי מלחמה בערביי ישראל, במלחמת השחרור. שוקה, שהחל את דרכו בצבא כנער במלחמת השחרור והשתחרר בדרגת אלוף, מוצא, דווקא ביום השמח בחייו, בו הוא עומד להתמנות כשר בממשלה, כי אחד מבניו, הדוקטור להיסטוריה אביתר, מציבו מול השאלה הנוקבת: האם היה מעורב בטבח בערביי הכפר, שעל חורבותיו עומד ביתם.
פרסומת
התסריט, יש לציין, כתוב היטב. התסריט מקפל בתוכו שני רבדי עלילה: עלילת הרקע, הדנה בשאלה ההיסטורית-פוליטית של שכתוב ההיסטוריה על ידי הצד החזק (הישראליים) במאבק הישראלי-פלשתיני; וישנה גם העלילה האישית, המורכבת ממספר עלילות משנה, המספרות את סיפורה של משפחה העומדת על סף קריעה. שלושה בנים ואב, המתעמתים במהלך מפגש משפחתי בן יום אחד, עם כל שלדי העבר וההווה שלהם.התסריט של "איים בחוף" מעניין מאד, וגורם לכך שהסרט עובר בצורה קולחת ומעניינת. הסיפורים האישיים של כל דמות ודמות אכן מעניינים, והצופה מוצא עצמו במרכזה של מלודרמה משפחתית, האוצרת בתוכה רגעים מורכבים ואותנטיים מהנוף הישראלי. עם זאת, התסריט המוצלח נופל קורבן דווקא לידיו של אחד מכותביו, במאי הסרט, שכושל להוציא משחקניו יותר מאשר משחק מינימליסטי. הדיאלוגים מעוקרי רגש, ולאור הדיאלוגים והמשחק המינימליסטיים, נראה כאילו השחקנים מדקלמים יותר מאשר הם משחקים. קשה שלא לחוש שהסרט היה יכול לצאת הרבה יותר "ספייסי" תחת הידיים הנכונות.
עם זאת, אציין כי המימד ההיסטורי-פוליטי של הסרט הופך אותו בהחלט לסרט הראוי לצפייה. הדיון בסרט, למרות גלישתו לעיתים לפסים שטחיים ולא מנומקים היטב, הוא דיון מעניין שמעלה את השאלה האם אנו, כלאום, מעדיפים "להתחפר" בשכתוב לא אמין של ההיסטוריה, ולחיות בהכחשה. ההכחשה וחוסר האמינות שבה, אגב, מוצאים ביטוי גם בסיפורים האישיים של כל דמות ודמות בסרט, במסגרת עלילות המשנה החושפות את פרצופה המכוער של החברה הישראלית, הישנה וגם זו המודרנית נטולת הערכים."איים בחוף" מעורר תחושה של צער והחמצה בשל הפרובלמטיות שלו כיצירה קולנועית, אולם אני ממליץ בחום לראות אותו. הוא מגרה את המחשבה ומצליח לטרוד את שלוותו של הצופה בשאלות ובזוויות מבט מעניינות על פניה של החברה הישראלית.סיכום: עוכר שלווה; תסריט טוב שנופל קורבן לבימוי לא מוצלח. 6 בסולם יגאל.
בהתעלם לחלוטין מהנושא של הסרט, מעניין ככל שיהיה, מדובר באחד הסרטים הגרועים והפתטיים ביוצר שראיתי בשנה האחרונה (ואולי אף יותר).
השחקנים פשוט (אולי מחוסר יכולת) שיחקו בצורה עלובה למדי ואולי לפעמים הצליחו להגיע לרמה בינונית. גם הסיפור עצמו מוזר, לא בנוי טוב, עם רגעים דרמטיים שגורמים בעיקר לגיחוך.
מי שרוצה לראות סרט שעוסק בנושא ערביי 48, חשוב שיחכה לסרט אחר, כי אחרי הסרט הזה פשוט לא יהיה לו אכפת.