סרטה של שרה דוסה "אש האהבה", קופרודוקציה אמריקאית-צרפתית, הוא אחד מהסרטים המדוברים השנה, ומעמדו וההתלהבות שהוא מעורר חורגים מאלו שמייצרים בדרך כלל סרטים דוקומנטריים. יש לכך בוודאי שלוש סיבות: זהו לא סרט דוקומנטרי במלוא מובן המילה, ואפשר להגדירו כחצי-דוקומנטרי. ניכרת בו מעורבותו והשפעתו האישית של צוות יוצריו המוכשרים, כמעט כולן נשים. גם זה מורגש: רוח נשית, רכה ואימהית אופפת אותו, בדרך כלל באורח פיוטי ומלבב, אם כי לעתים גם סנטימנטלי משהו.הסיבה השנייה נעוצה בנושא, הסוחף מטבעו: תיאור חיי המחקר והמסע, ששזורים בו היבטים הגותיים והיבטים שנוגעים ליחסי נישואין ואהבה, של שני וולקנולוגים צרפתים, קטיה ומוריס קראפט, שהכירו באמצע שנות השישים, התייאשו ביחד מהאנושות וממאמציה הנוגים לפתור את מאבקיה ואכזריותה, והחליטו לפנות ללימודים שיאפשרו להם לגשת לחקר הדבר שהלהיב את רוחם במשותף, ונתפס בעיניהם כנצחי, טהור ומעורר תקווה רבה יותר מפעילות חברתית ופוליטית. משהו שממדיו גדולים לאין שיעור מאלה של האדם: הרי געש פעילים. ולא רק הרי הגעש עצמם, אלא גם הקשר שלהם לשאלה, "מה גורם לליבו של כדור הארץ לפעום, ולדמו לזרום?".
פרסומת
הסיבה השלישית היא חינניותם של שני המדענים האלה, שהיו חיות במה מטבעם, כוכבים טלוויזיוניים לפרקים (בצרפת של שנות השבעים והשמונים). רוחם הטובה, חוש ההומור שלהם, ולא פעם גם חוכמה אקזיסטנציאליסטית שידעה לנסח את עצמה במילים פשוטות ונגישות. הפרויקט המדעי והרי הגעש היו הילדים שלהם: אי אפשר לכרוע על פי הר געש באיסלנד או ביפן אחרי מסע ג'יפים בוצי וממושך או לשוט בסירת גומי באגם של חומצה גופריתית, אם צריך להחליף חיתול או לאסוף את הילד מבית הספר. והכי חשוב: הם תמיד צילמו הכל. גם את מסעותיהם ומושאי מחקרם המרהיבים - וגם את עצמם ואת חיי היום יום שלהם.הסרט, שכוחו בעיקר בעריכת צילומי הטבע השונים, במוזיקה (של ניקולאס גודין) ובטקסט שנכתב עבור קריינות הרקע של מירנדה ג'ולי (היבטים אחרים בסרט הם חלשים יותר) - מציג באופן חינני אף הוא, את הקסם, הגעש, הצבע והעוצמה של הרי הגעש, והן את יחסו האפשרי של האדם עם כל אלה: מכיר בזמניותו, נכון למות בשם המדע ובשם התשוקה לחיים, ליופי ולפלאי הבריאה, ואחראי לחקור דרכים אפשריות להגן על בני מינו מפני איתני הטבע. אלה, כמו אש האהבה הרומנטית וכמו הלהט האנושי לחיים, הם גם יפהפיים, וגם מסוכנים בהתפרצם.
אי אפשר להגיד שהסרט הוא אפקטיבי במיוחד מצד ההעמקה בנושא האחרון - במאי גדול היה מצליח ליצור סרט בעל נפח ועומק מסוג אחר לחלוטין. אבל התמונות שהוא מביא, הרצף המסוים שלהן והמוזיקה שנלווית להן, מעניקים כולם תחושה אמיתית של משהו לוהט, מסתורי וקסום באמת שפועם הן בכדור הארץ והן באדם, שהוא חלק מכדור הארץ. הסרט מבקש, ומצליח, לרומם אותנו ככל האפשר אל הפלאי והנשגב, העליז והתוסס שבנו עצמנו, וקשה לסיים לצפות בו בלי לחייך חיוך רחב ובלי לחוש תחושה של תקווה גדולה. יחד עם זאת, זהו עדיין סרט צנוע, וכיוון שאין בו גדולה ביצועית או אמנותית לשמה, אין לתקווה ולשמחה האלה כושר שרידות ארוך מאוד בתוכנו. זהו לא סרט שנזכור כל ימות חיינו.איננו למדים בסרט הרבה על תגליותיהם המדעיות המשמעותיות ביותר של הקראפטים; העיקר שמסופר לנו בקצרה נוגע לתהליך היווצרותם של הרי געש מתוך פנים האדמה, ולהבדל שבין הרי געש "אדומים", כפי שבני הזוג מכנים אותם, לבין אלה ה"אפורים": האדומים, אותם הם חוקרים בשנים הראשונות, הם מסוכנים פחות והלבה נובעת מהם בהדרגה וזורמת בהם כמו בנהרות; והאפורים מתפרצים בבת אחת, באופן טוטאלי (על אחד מהמקרים נאמר כי הוא "פיצוץ ששקול לכ-25,000 פצצות אטום").הקראפטים נמשכים גם למחקר ולסודות המדעיים, וגם לעצם התופעה; וככל שנוקפות השנים, כך גוברת תשוקתם לחוות את הדבר הגדול יותר, כלומר, את האפורים. לדבר הזה תיוודע גם משמעות אתית וחברתית, וגם משמעות טראגית - אבל נדמה שהסרט מתחיל להתעייף מעט כאשר הוא מגיע לשלב זה. כיוון שאין הוא ארוך במיוחד, זה לא נורא, ואנחנו סולחים לו גם על חולשותיו. כדאי מאוד לצפות בו.