כבר שנים שמשפחת אסייג המונה את שלום, אחיו מני ובנו של שלום דניאל חווים הצלחה רבה עם הסדרות שלהם ״שנות ה-80 ו״שנות ה-90״, העוקבות אחר קורותיהם של שלום ומני בשכונת ילדותם בטירת הכרמל, ואוספות לחיקן עדת מעריצים מכובדת. עכשיו מחליטה המשפחה לקפוץ למים העמוקים, להפוך את הסדרות הטלוויזיוניות לסרט קולנוע. בסופשבוע הראשון נכחו באולמות הקולנוע 100 אלף איש והוא בדרך לשחזר את הצלחת "לשחרר את שולי" ו"זוהי סדום" ולהפוך לשובר קופות ענק.העלילה מתחילה עם סיומה של מלחמת המפרץ, סבו של פרוספר (שלום אסייג) מגיע אליו בחלום ומודיע לו שעליו לקיים את הנדר שלו לעלות לקבר הבאבא סאלי ולהגיע להילולה כאשר המלחמה תיגמר, אחרת מישהו מתושבי השכונה ימות. לאחר שפרוספר משכנע את משפחתו ואת שאר התושבים לנסוע ולהשלים את המשימה, נהג האוטובוס שלהם טועה בדרך והם נחטפים בליבה של עזה. מכאן העלילה מתמקדת במספר מוקדים שבהם כל אחת מהדמויות המוכרות תקבל את זמן המסך שלה כדי להביא עוד מאותו דבר של ההגיגים הקומיים שמעריצי הסדרות אוהבים. ״ההילולה״ מרגיש כמו פרק ארוך במיוחד של ״שנות ה-90״ ועל כן אוהבי הסדרה וסוג ההומור שלה לא יתאכזבו, אך לגבי מי שמחפש בהומור שלו תחכום, אינטליגנציה או שנינות כלשהן - הוא לא ימצא את זה פה כלל.
פרסומת
קשה להגדיר את סוג ההומור שמשפחת אסייג מנסה להנכיח ביצירות שלה. אם המטרה היא הומור נונסנס עם דגש פיזי וקולי, הרי שיש גבול לכמה מבטאי עדות מוקצנים ושלל פאות, גבות וזקנים מודבקים יכולים לעשות את העבודה. כדי שהומור שטותי ולא מתחכם יתר על המידה יעבוד, הדמות חייבת להחזיק הרבה יותר תכונות מסתם להחליק על בננה, לקבל מכות ולעשות פרצופים וקולות מצחיקים. כתסריטאי אתה קודם כל חייב לעגן את הדמות במציאות ולשכנע את הקהל שמדובר בדמות ריאלית שפוקדים אותה דברים מצחיקים, רק אחר כך אתה יכול לצחוק איתה, ולא עליה, וזה ההבדל בין דמות קומית לדמות נלעגת.דמויות מעולם הנונסנס - רבי ג'קוב של לואי דה פינס, אייס ונטורה של ג'ים קארי, חכם חנוכה של זאב רווח, סרג'יו קונסטנצה של ישראל פוליאקוב, רס"ר שמש של יוסף שילוח, כולן דמויות של שחקנים קומיים מוכשרים שמצליחים להכניס לדמויות המוקצנות שלהם זקיק של אנושיות ותחכום מעבר לפרצופי הגומי והדיבור הייחודי. סרג׳יו קונסטנצה הוא לא רק מבטא רומני מצחיק, המבטא הרומני רק עוזר לשרת את דמות הנוכל הקטן וחד הלשון והקומיות שלו נולדת מתוך התסריט השנון ולא מתוך המבטא והפרצופים בלבד.
למשפחת אסייג נראה שאין שום רצון או אולי יכולת לפתח את האנשים משכונת הילדות שלהם מעבר למבטא הגרוזיני, הקווקזי והמרוקאי, כל דמות היא ייצוג של תכונה יחידה וקאצ'פרייז - יש את העבריין שאומר "מניאק", את השיכור שאומר "רק אני קובע פה", את הגיי שמדבר בקול גבוה ואומר "מעעעלף" ואם בפורמט טלוויזיוני עם זמן מוגבל זה יכול להספיק לצופים כדי להוות סוג של קתרזיס קומי של סוף יום בתנאי שכיבינו את המוח, בסרט שנמשך יותר משעה וחצי זה מרגיש מעייף, ארוך, מתיש, לא מצחיק ובעיקר מאכזב.בסרט משתתפים שחקנים נהדרים, שלום אסייג בדמותו של פרוספר מזכיר בכל משפט איזה שחקן מצוין הוא, שלומי קוריאט בתור מורדי ואריק משעלי בתור מרסל הם שני שחקנים נפלאים וקומיקאים בחסד, אוולין הגואל ויגאל עדיקא הוכיחו בשלושת העשורים האחרונים איזה שחקנים מוכשרים הם ולכולם בלי יוצא מן הכלל אין עם מה לעבוד, מעבר לבדיחות הקרש שכתבו להם.מה שיכול היה להיות סרט מסע קטן ומשעשע המתרחש באוטובוס עם מבחר דמויות מטורללות או קומדיה עם אמירה חברתית על כור ההיתוך שאנחנו חיים בו בינינו ומול שכנינו מעבר לגבול, לא מתממש. אם הדברים האלה לא הגיעו כל כך הרבה שנים בסדרות שעליהם הסרט מבוסס, אל לנו להתפלא שהיוצרים העדיפו להתעסק בקרב "כאפות" ילדותי בין הנחטפים לחוטפים ולא בתוכן יותר מתוחכם.
מי שאהב את הסדרה יהנה גם מזה. למעשה מדובר על פרק אחד מוארך וככה צריך להתייחס לסרט. אותן דמויות ואותם שטיקים.הנושא של חטופים ישראלים בעזה הוא מצמרר אחרי מה שקרה לפני שנה והאבסורד שהוא מציג את אויבנו כאנושיים וחברמנים. נחמד אבל לא עפתי.
שעושים קולנוע סרט לסדרה מצליחה מנסים ללכת הכי רחוק שאפשר כדי שיצליח וימכור.
בפועל התוצאה סרט עם הומר קצת רדוד אך עדין מצחיק.
מזכיר קצת בהומר את הסרט שולי של 3 מה קשור.
לקחו את הסדרה ועשו פרק אחד ארוך. מי שאוהב את הסדרה יעוף על הסרט. היו כמה בדיחות טובות שהצחיקו אותי אבל כמי שלא עוקב אחר הסדרה כנראה חלק מהבדיחות נעוצות בדמויות עצמן. הקהל הכיר את כל השירים וליווה אותם במחיאות כפיים.זה מה שעם ישראל אוהב אבל זה לא יגיע לפנתאון של גבעת חלפון או חגיגה בסנוקר וצ''רלי וחצי אותו הוא מכבד בשחזור סצנה אחת.
ההילולה (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות