ניאד ביקורת סרט

הסרט "ניאד" שעלה בנטפליקס הוא דרמת ספורט המבוססת על סיפורה האמיתי של דיאנה ניאד, שחיינית למרחקים ארוכים, שעשתה את הבלתי אפשרי. ב-2013 כשהייתה בת 64, היא שחתה מרחק של 177 קילומטרים מקובה לפלורידה, כשהיא מתמודדת עם איתני הטבע ועם אתגרים פיזיים ומנטליים עצומים, כמעט על-אנושיים. ההישג המדהים הזה מעולם לא הוכר רשמית, והתעוררו סימני שאלה לגבי העזרים שבהם השתמשה ניאד במשחה, אך התהיות הללו לא מופיעות כלל בסרט. היוצרים ג'ימי צ'ין ואליזבת צ'אי וסרהלי, יוצרי הסרט הדוקומנטרי זוכה האוסקר "Free Solo" על המטפס אלכס הונולד, זכו לשיתוף פעולה הדוק עם דיאנה ניאד ושותפתה למסע, החברה הטובה והמאמנת שלה, בוני סטול. הסרט שיצרו מספר סיפור הצלחה כנגד כל הסיכויים, כזה שראינו בסרטי ספורט רבים.חוזקו של הסרט הוא בליהוק שתי הדמויות העיקריות. אנט בנינג שמבריקה בתפקיד דיאנה ניאד, השחיינית העקשנית והמרוכזת בעצמה. היא מצליחה להעביר את האישיות המיוחדת, לעיתים בלתי נסבלת, של מי ששוכנעה מילדות שהייעוד שלה הוא להיות "נימפת ים". זהו פירוש השם "ניאד", שם משפחתו של אביה החורג והנוטש, שהייתה לו השפעה עצומה על חייה. הדבר מתבטא בסרט בפלאשבקים לילדותה, בהם אביה מעודד אותה ונוטע בליבה את האמונה ששחייה היא אכן הייעוד שלה, הדבר שנולדה לעשות. הסרט רצוף סצנות שבהן דיאנה הבוגרת ממשיכה לספר למי שמעוניין, וגם למי שלא, על משמעות שמה ועל הייעוד שלה. רק פעם אחת בסרט היא מעירה על האירוניה הטמונה בכך שהאב שהשפיע עליה כל כך אינו אביה הביולוגי, ולכן השם והייעוד שלה אולי אינם באמת שלה. היחסים עם דמות אב בעייתית צצים בסרט גם בפלאשבקים ליחסיה של הנערה דיאנה עם מאמן השחייה הנערץ שלה. טראומת העבר הזאת אמנם נוכחת בסרט, אך אינה מקבלת את הנפח ותשומת הלב הראויה לה. במציאות, העידה דיאנה שהמוטיבציה העצומה שלה היא תולדה של הזעם על מה שעשה לה המאמן.לצידה של בנינג, ג'ודי פוסטר בתפקיד חברתה ובת זוגה לשעבר שהפכה למאמנת שלה ולכוח מאחוריה במסע המפרך והמסוכן. פוסטר גונבת את ההצגה בתפקיד. היא מאמצת את המניירות והמראה הייחודי של הדמות האמיתית, שאף התיידדה איתה בחיים. גילום תפקיד של אישה לסבית מוחצנת הוא שינוי עבור פוסטר, שלמרות יציאתה מהארון בגיל מאוחר יחסית, לא בחרה תפקידים שבהם נטייתה המינית משחקת תפקיד משמעותי. פוסטר מגלמת את הדמות בחן רב ובהרבה הומור, ומוכיחה שוב את גדולתה כשחקנית אופי. הסרט מצליח להעביר לצופים את הנחישות האובססיבית הנדרשת לעיסוק בספורט מסוכן כל כך. הצילום יפהפה וממחיש היטב את התחושה של השחייה והמצב התודעתי שהשחיינית שרויה בו, כולל הזיות על הטאג' מהאל ודרך האבנים הצהובות. גם השימוש בשירים של ג'ניס ג'ופלין וניל יאנג לתזמון המשחה יפה ומתחבר לכך שמדובר באישה בת 64 שזהו הפסקול של נעוריה. כך גם ההתייחסות לשורה משירה של המשוררת האמריקאית מרי אוליבר, זוכת פרס פוליצר, שמהווה השראה ביחס שלה לצורך לעשות עוד משהו גדול לפני המוות. משהו בחיים היחידים שיש לנו, שהם "יקרים מפז ופרועים".החברות הנשית בגיל מבוגר מתוארת כאן על כל המכשולים שלה, אבל ניכר שזהו סרט הלל לרוח האנושית המגולמת בדמותה המאוד לא שגרתית של ניאד. "כולם צריכים להרגיש כמו הכוכב של חייהם", אומרת ניאד, והסרט אכן מאושש את המסר הזה. אך בדרך הוא שוכח או ממעיט בסימני השאלה סביב העיסוק האובססיבי ומסכן החיים שבו בוחרת ניאד, תוך שהיא מסכנת גם את צוות האנשים שהיא מגייסת למשחה שלה, שהיו מוכנים להקריב קורבנות רבים עבור הגשמת החזון שלה.אוהבי סרטי ספורט עם מסר אופטימי ימצאו כאן סיפור מעניין, אם כי מעט ארוך מדי. גם מי שאינו מתעניין בספורט אתגרי, ייהנה מהדואו הבלתי מנוצח של אנט בנינג וג'ודי פוסטר, שהופעתן כבר מעוררת תחזיות על מועמדות לפרס האוסקר.