גורלם של סרטי עונת הפרסים/אוסקר אחרי שהעונה נגמרת מעט עצוב – אם הם לא זכו ל"הצלחה" של ממש באחד הטקסים, הם נישאים על האדים האחרונים של העונה למשך זמן קצר ונשכחים במהרה. נדמה ש"מריה" - סרטו האחרון של האוטר הצ'יליאני פבלו לאריין ("ג'קי") בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי בתור אגדת האופרה מריה קאלאס – נופל לאותו קטגוריה, אחרי שהשיג באזז בגזרת הפרסים אחרי בכורה מתוקשרת בפסטיבל ונציה האחרון ומועמדות לג'ולי בפרסי גלובוס הזהב. עם זאת, "הבריאה מחדש" של ג'ולי כשחקנית דרמטית רצינית במקום כוכבת צהובונים בעל כורחה מאז גירושיה המתוקשרים מה"לשעבר" הנודע ביותר שלה, בראד פיט, לא התממשה לחלוטין, כשנמנעה ממנה מועמדות לפרס השחקנית בטקס האוסקר האחרון; כך, הסרט נאלץ להסתפק רק במועמדות לפרס הצילום. אבל אם נשים את שיח הפרסים בצד, "מריה" הוא מקרה טיפה מאכזב בשל עצמו – לא בשל מה שהוא, אלא בשל מה שיכול היה להיות.כחותם לטרילוגיה התמטית של לאריין במשך העשור האחרון על דיוות גדולות ומעונות של המאה ה-20 - אחרי "ג'קי" (2016) על ג'קי קנדי בימים שלאחר רצח בעלה ו"ספנסר" (2021) על הרהורי הגירושים של הנסיכה דיאנה מבעלה, הנסיך (כעת המלך) צ'ארלס, "מריה" עוקב אחר השבוע האחרון בחייה של זמרת האופרה היוונית עד למותה בספטמבר 1977 מהתקף לב, בגיל 53 בלבד. מרגע מותה, שפותח את הסרט, ובמשך כל 124 דקות הסרט, לאריין עוקב אחר קאלאס כצל חיוור, קריקטורה של מה שהייתה – בודדה בפריז הקרה, מתעמרת במשרתיה הנאמנים (פיירפרנצ'סקו פאבינו ואלבה רורוואכר) ומבלה את זמנה עם העיתונאי/קולנוען הצעיר מנדראקס (קודי סמית'-מקפי, "כוחו של הכלב") – אך מה מכל זה אמיתי ומה הזיה?
פרסומת
לאריין יודע לטשטש את הגבולות בין הדימוי הציבורי או התפקיד ההיסטורי לבין החיים של אותן נשים גדולות, שקורסות תחת עול הציפיות החברתיות והמגדריות. גם כאן, הבמאי הצ'יליאני והתסריטאי סטיבן נייט (שכתב גם את "ספנסר") יוצרים מארג של אירועי השבוע האחרון בחייה של קאלאס עם זיכרונותיה מילדותה הטראומטית ביוון שבשליטת הנאצים, ימי תהילתה, האובססיה שלה לאהבת הציבור והתקשורת והסלידה שלה מהם מנגד, כל אחד מסוגנן באסתטיקה אחרת. הסרט מתעניין יותר בלפרק את הדיווה הגדולה הזו לגורמים שהרכיבו אותה ופחות לעקוב אחר חייה באופן סכמטי.עם זאת, בשונה מ"ג'קי" ו"ספנסר", שבהם המבנה הלא שגרתי והמשחק המלודרמטי עבד בתיאום עם הרצון של לאריין להבין מה הופך אדם לאייקון, הניסיון הדומה של "מריה" למבנה מפורק נכשל באופן מסוים. הקהל נותר עם חלקים שעומדים בפני עצמם ומוסיפים נדבך מעניין לדיון בדמות הזו (קטעי ההזיה/הפלאשבקים), אך רוב עלילותיה של קאלאס באותו שבוע מרגישות רפטטיביות וריקות.
מה שמוביל לעיסוק בהופעה הראשית כאן – זו של אנג'לינה ג'ולי. מי שהתחילה כשחקנית מבטיחה (עם אוסקר ביד כבר בסוף שנות ה-90) ובתו של האייקון ההוליוודי ג'ון וויט, הפכה במרוצת שנות ה-2000 לסמל מין ותו לא בסרטי "פס ייצור" מהוליווד ולחצי מהצמד "בראנג'לינה". הקריירה החדשה שלה כבמאית בעשור הקודם לא עשתה לה חסד גדול של ממש, ומצער לבשר שגם "מריה" אינו בהכרח הבשורה שציפתה לה. ג'ולי מצליחה להבין את הגרנדיוזיות המצועצעת של קאלאס - שגם מתבטאת לא פעם דווקא בשבריריותה (את תפקידה היחידי בקולנוע, "מדיאה" של פייר פאולו פאזוליני, בילתה קאלאס ברובו בשתיקה), אבל לעיתים נדמה שהיא גולשת לזיוף ולהגזמה – אפילו ביחס לקאלאס עצמה – ומפספסת את האפשרות לחקר פסיכולוגי עמוק יותר.מה כן ניתן להגיד בשבחי הסרט? ההופעות שסובבות את ג'ולי נהדרות (סמית'-מקפי ממשיך להוכיח שהוא כישרון מוזר) והצילום המרהיב של אדוארד לכמן, שצילם כבר לבמאי את "הרוזן" לפני שנתיים – עוד סרט חלקי באיכותו. כמו תמיד בסרטיו של לאריין, הוא מצליח לבודד את קאלאס מסביבתה בעבר ובהווה. עדיין, לקהל הרחב וגם למעריצי הבמאי הצ'יליאני, "מריה" הוא מקרה מאכזב. המלצה חלופית: צפו במקום ב"ג'קי" ותיווכחו בכוח היצירתי של פבלו לאריין הגדול.
התאכזבנו מהסרט. הייתי בטוחה שזה סרט על סיפור חיה אבל הוא מספר רק את השבוע האחרון בחייה, עם פלאשים לעבר.
הסרט מאד ארוך ולטעמי היה משעמם.
הזיותיה של מריה לאורך כל הסרט גורמים לכך שאין לך מושג מה אמיתי ומה לא.
משחק חזק של אנגלינה ג''ולי.
לא לטעמי.