אין ספק שאחד הסרטים המדוברים ביותר של השנה החולפת הוא סרט האנימציה הצרפתי, "פרספוליס", שאף היה מועמד לפרס האוסקר בקטגורית סרט האנימציה הטוב ביותר וזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן 2007. על הסרט המדובר אחראים שני במאים טירונים: מרג'אן סטרפי שהסרט מבוסס באופן מדויק על ספר קומיקס פרי עטה וונסן פרונו שביים לפניו סרט קצר אחד בלבד.במקרים רבים יוצרים של סרטים מצוירים שמים דגש על האנימציה, על החוויה הויזואלית ושוכחים שלפני שמתחילים לאייר חשוב שיהיה מאחוריה תסריט חזק וסוחף. לסרט "פרספוליס" יש סיפור יוצא דופן, אפילו מפתיע בז'אנר הסרטים המצוירים. סיפורה של ילדה איראנית שגדלה בזמן המהפכה. הוריה החוששים לעתידה שולחים אותה לוינה שם היא הופכת למהגרת ואחרי שלל חוויות מערביות לא סימפטיות חוזרת לאיראן כדי לגלות שהמצב שם לא השתפר.
פרסומת
הצרה היא שדמותה של מרג'אן הוא בעצם קריינות ארוכה ולעיתים מעייפת להחריד שבו היא מספרת על רקע איורים מרשימים את סיפורה. המשקל הרגשי שאמור להיווצר מתפוגג באוויר מאחר והדמות המצוירת בעצם משמשת רק ככלי עבור קריינות הרקע החדגונית. אין כאן דמות מצוירת שמובילה את הסרט וחווה שלל חוויות, כמו בכול סרט עלילתי רגיל, אלא קריינות הרקע שהיא הגיבורה האמיתית של הסרט.הצרה היא שהקריינות היא לרוב אינפורמטיבית ואפילו דידקטית להחריד. אם הייתי רוצה ללמוד על המהפכה החומייניסטית, מלחמת איראן עירק, מצבם של המהגרים האיראנים באירופה, הייתי צופה בסרט תיעודי או פותח ספר עיוני. בקולנוע העלילתי אנחנו זקוקים לדמות שתסחף אותנו, ומרג'אן סאטראפי היא דמות שכזו בפוטנציאל שפשוט לא ממומשת מבחינה תסריטאית. במקום לתת לדמות המצוירת, גיבורת הסרט לעביר לנו את החוויה שהיא עוברת ושדרכה נוכל ללמוד פרטים על המהפכה, המלחמה ושלל הסיטואציות שהיא נקלעת אליהם יש תחושה של שיעור בהיסטוריה, סוציולוגיה ומה שתרצו.
חיכיתי במשך שנה וארבעה חודשים לסרט "פרספוליס" עד שהוא הגיע לבתי הקולנוע בישראל רק כדי לגלות שמבחינה ויזואלית מדובר באחד הסרטים המצוירים היפים, הייחודים והמקוריים שנוצרו בשנים האחרונות אבל הוא החמצה קולנועית גדולה לא פחות וזה ממש, אבל ממש חבל.