ללא מילים: ביקורת פרק הפתיחה

Speechless Series Review

אודי לוי על "ללא מילים: ביקורת פרק הפתיחה":
"הדרמה וההזדהות עם הדמויות עולות על הפן ההומוריסטי"

שתף/י

משחק מיני דרייבר מיכה פאולר מרין הינקל סדריק יארבו

קומדיה

ביקורת סדרה לללא מילים: ביקורת פרק הפתיחה מאת אודי לוי | כתב קולנוע

ציון המבקר

"רגיש ומוצלח"

דירוג הגולשים

ראית את הסדרה? העבר/י את העכבר ודרג/י!

9.2/10

מדד פופולריות

3.3/10

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

"ללא מילים" היא קומדיית מצבים משפחתית שמייצגת בפעם הראשונה משפחה שאחד מילדיה סובל משיתוק מוחין. את הסדרה יצר סקוט סילברי תסריטאי "חברים", שמצליח גם הפעם לשלב בצורה רגישה ומוצלחת בין דרמה לקומדיה. במרכז העלילה ניצבת מאיה דימאו (מיני דרייבר), אם המשפחה שמקדישה את חייה עבור בנה ג'יי ג'יי (מישה פאולר) שסובל משיתוק מוחין שמגביל את יכולותיו הפיזיות והוורבאליות, אך לא את אלו המנטליות. בעוד מאיה האם מקדישה את עצמה לג'יי ג'יי, נראה כי לעיתים היא שוכחת מעצמה, מבעלה ג'ימי (ג'ון רוס בואי) ומשני ילדיה הבריאים ריי (מייסון קוק) ודילן (קיילה קנדי).

הפרק הראשון בסדרה נפתח באם המשפחה נוהגת במהירות מופרזת בוואן המשפחתי. כבר מן ההתחלה ברור ששום דבר לא יכול לעמוד בדרכה – לא מגבלת הזמן (נסיעה של עשר דקות אורכת רק שלוש) ולא השוטרים בצד הדרך שאפילו לא מנסים להעיר לה. שניות ראשונות אלו ממחישות לנו שמאיה היא אם כל יכולה שדבר לא יעצור בעדה בדרך אל המטרה: הניסיון להקנות לג'יי ג'יי, ילדה החולה, חיים טובים יותר. עם זאת, ולמרות כוחה של האם, נראה כי לפעמים היא פועלת בשרירותיות וללא מחשבה דבר שגורר את המשפחה כולה למערבולות ולקשיי הסתגלות. הדבר היפה בסדרה, מלבד זה שהיא מצליחה לייצג בצורה מעוררת אמפתיה קבוצת שוליים שהודרה עד היום מן השיח התקשורתי, הוא העובדה שהסדרה מעניקה לכל אחד מבני המשפחה מקום ונפח אישיותי. כך, הסדרה היא לא על ג'יי ג'יי או על אמו, אלא על קושי של משפחה שלמה שמתמודדת עם דבר לא פשוט כמו העיסוק בבן משפחה חולה.

דרך ההתמודדות הטובה ביותר שמוצעת לנו בסדרה היא ההומור, שבחלקו מצליח גם לגעת בצופה. חוש ההומור הוא אינהרנטי לכל הדמויות בסדרה והוא אף חלק מג'יי ג'יי שמצליח בצורה חביבה לצחוק אפילו על עצמו. עם זאת, מהפרק הראשון ניתן להבין כי הדרמה וההזדהות הרגשית עם הדמויות עולה על הפן ההומוריסטי, שמסתכם לעיתים בבדיחות מצחיקות אך פשטניות. אנשים שלא מחפשים הומור מורכב עשויים ליהנות מ"ללא מילים" ובעיקר מהמשחק של מיני דרייבר. דרייבר מצליחה להיכנס לנעליים של האם החרדה, שבאופן מעורר הזדהות מטפלת בבנה החולה על חשבון ילדיה האחרים. יחד עם זאת, היא מצליחה לעיתים לצאת מתוך הקשר המורכב איתו, לחוש אשמה על ששכחה את שאר המשפחה ולנסות לפצות, לתקן ולראות גם את צרכיהם. מלבדה גם שאר הקאסט עושה עבודה טובה, ובייחוד מייסון קוק, שמשחק את אחיו של ג'יי ג'יי, שמצליח לגנוב את ההצגה, למרות שקשה לעשות זאת עם אח חולה ואמא כל כך דומיננטית.

אודי לוי | כתב קולנוע

עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!

שתף/י