בלאדי מורי: ביקורת עונה שנייה

Bloody Murray Series Review

ליטן לשינר על "בלאדי מורי: ביקורת עונה שנייה":
"לא עומדת ברף של העונה הראשונה"

שתף/י

משחק נעמי לבוב רותם סלע גל אמיתי שלומי טפיארו עומר עציון יורם טולדנו עלא דקה אביב פנקס אדם גבאי תום אבני מרים זוהר ליא קניג

קומדיה

ביקורת סדרה לבלאדי מורי: ביקורת עונה שנייה מאת ליטן לשינר | כתבת קולנוע, טלוויזיה ורכילות

ציון המבקר

"מספיק בקושי"

דירוג הגולשים

ראית את הסדרה? העבר/י את העכבר ודרג/י!

5.1/10

מדד פופולריות

5.6/10

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

אחרי שחיכינו שלוש שנים לעונה השנייה של "בלאדי מורי" שכתבה וביימה סתיו אידיסיס, רותם סלע ונעמי לבוב חזרו אלינו והפעם בנות 38 עם שעון ביולוגי שמתקתק בקול רם. אם העונה הראשונה עסקה בניווטים כרווקות תל אביביות במציאות שלא תמיד סלחנית כלפיהן, העונה החדשה עוסקת בשאלה גדולה ובוגרת יותר - האם להביא ילד ואיך? דנה (סלע) מתמודדת עם ההשלכות של מערכת היחסים הכושלת עם אטיאס (יורם טולדנו) ומורי (לבוב) פוגשת קולנוען (תום אבני). לשתיהן ברור שהזמן לא לצידן ושזה הזמן לפעול. אין ספק שכבר מהפרקים הראשונים אפשר היה להצהיר באופן מובהק: זהו לא המוצר שקיבלנו בעונה הראשונה ובטח לא זה שציפינו לקבל עכשיו. זה מאכזב בהתחלה, אבל כשלומדים להתמסר נהנים גם מהאופי החדש של "בלאדי מורי". העונה הקודמת והעונה השנייה מרגישות כמו שתי סדרות שונות. מה שעבד בעבר היה שלמרות שהיו קווים מנחים, הדמויות הרשו לעצמן לחקור, להסתבך, להתלבט והשיח היה עשיר יותר בגלל זה. פה זה מרגיש הפוך. בכל פעם שדמות מנסה לסטות ולצאת למעין "סייד קווסט" שיעניין את הצופה, מישהו מלמעלה מחזיר אותה למסלול, שבכנות אין סיבה לטחון שוב ושוב במשך כל העונה. האקספוזיציה מתארכת ומסתבכת עד שהאקשן סוף סוף מגיע בפרק 5, ואז כבר מאוחר מדי, בכל זאת עונה של 8 פרקים בסך כך.

הכל הפך צפוי מדי ואין באמת אלמנט של הפתעה. גם כשזה אירוע כמו התרסקות על קורקינט למרות מונולוג שמזהיר מפני התרסקות - זה קומי אבל לא ברף של העונה הראשונה שתפסה אותנו במקומות כל כך מפתיעים (עד היום סצנת הצפירה בחנות למוצרי חשמל היא אחד מהרגעים הטלוויזיוניים הכי מדהימים שיצא לי לראות). שרביט הנונסנס, שאמור לעבור ממורי ודנה שהתבגרו לדמות אחרת, הגיע לידיו של אדם גבאי, והוא מרסק אותו לחתיכות. הוא לא יודע מה לעשות איתו ומציג את אחת מהדמויות הגאות הכי לא אמינות שראיתי על המסך הישראלי. סטרייט שמגלם סטריאוטיפ של הומו כי הוא פשוט לא יודע לעשות אחרת. זה לא מצחיק, זה מעיק. אבל למרות כל הקשיים האלה, יש משהו שהעונה הזו מצליחה לשמור עליו. הכוח האמיתי שלה זה להראות ללא פחד את הרגעים הכואבים ולעמת אותנו עם הדברים שאנחנו לפעמים מפחדים להגיד לעצמנו. היא מציבה לנו מראה מול העובדות שהכחשנו. בין אם זה להבין שאהבה אמיתית נמצאת מתחת לאף למרות כל הקלישאות שראינו של הרעיון הזה בעבר, ובין אם זה האומץ לקום וללכת למרות ההשלכות, בשביל עצמנו. יש יופי בצורה שבה אידיסיס מצליחה להביא למסך רעיונות שכבר נחרשו מזמן בכל סרט אפשרי, אבל בגובה העיניים וללא שיפוטיות, כשהצפייה מרגישה כאילו את בשיחה עם חברה. זה הרגע שבו נזכרים למה התאהבנו בסדרה הזו מלכתחילה.

מה שמציל את העונה זה הכימיה בין לבוב וסלע, שממשיכה לעבוד גם כשהתסריט לא עושה להן טובות. לבוב מדהימה בכל שנייה שהמצלמה מכוונת אליה. היא תמיד מצליחה להביע משהו, גם בשתיקה. סלע, שנראית בשנים האחרונות על המסך בכל פינה, מקבלת דמות שקצת יותר חד-ממדית, אבל יודעת לעשות עם זה משהו מעניין. אז מה נשאר בסופו של דבר? עונה שנייה שמתקשה למצוא את עצמה, שלא שומרת על הרמה של הראשונה, שנכשלת בקצב ובהומור ומבזבזת זמן יקר על עלילות שלא מובילות לשום מקום, אבל יש בה עדיין משהו אותנטי במחויבות כלפי הצופים, הרצון להראות נשים במצבים אמיתיים, ללא פחד ובלי להתנצל. זו לא הסדרה המושלמת שחיכינו לה, בטח לא ההמשך שציפינו לו, אבל גם לא אכזבה מוחלטת. היא איפשהו באמצע הדרך - עונה שמצליחה לשמור על הליבה הרגשית שלה גם כשהיא מועדת וכושלת. יש בה מספיק טוב כדי להמשיך לצפות, אבל גם מספיק בעייתיות כדי לצאת עם תחושה של "יכול היה להיות יותר טוב".

ליטן לשינר | כתבת קולנוע, טלוויזיה ורכילות

עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!

שתף/י