יריבים: ביקורת עונה

RIvals Series Review

יעל מאורר אליאב על "יריבים: ביקורת עונה":
"קומדיה מענגת ושנונה שמצליחה גם לרגש"

שתף/י

משחק דייוויד טננט איידן טרנר קתרין פרקינסון ליסה מקגריליס אלכס האסל

קומדיה

ביקורת סדרה ליריבים: ביקורת עונה מאת יעל מאורר אליאב | כתבת סדרות

ציון המבקר

"מענגת ושנונה"

דירוג הגולשים

0/10

מדד פופולריות

4.9/10

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

"יריבים" (Rivals) היא מסוג הסדרות שאפשר לגמוע בלגימה אחת, כמו כוס השמפניה שמופיעה בפתיח המסוגנן שלה. היא קצבית מאוד, מתרחשת במרחבים הירוקים והיפים של אנגליה הכפרית, מלאה יצרים מכל הסוגים והמינים ומלווה בפסקול משובח של מיטב להיטי שנות השמונים. במבט ראשון, אפשר לחשוב שזוהי סדרה קלילה וכיפית, שנחוצה מאוד בימים טרופים אלו, אבל "יריבים" היא סדרה מתוחכמת הרבה יותר. היא מספרת סיפור על אנגליה של מרגרט תאצ'ר, בתקופה שבה החומרנות הלא מתנצלת בולטת במיוחד. היא מתרחשת במחוז בדיוני באנגליה שבו מנהל ערוץ הטלוויזיה המסחרי "קוריניום" לורד טוני בדינגהם (דייוויד טננט, "דוקטור הו") נאבק על שימור הזיכיון שלו ואינו בוחל באף אמצעי להשיג את מטרותיו. הוא קשוח, אכזרי וחסר אמפתיה לסובבים אותו. טוני מגייס מארצות הברית את המפיקה הכוכבת, קמרון קוק (נאפסה וויליאמס, "וויטני"), אישה שחורה וחזקה, שגם היא מאמינה בניצחון בכל מחיר. לצדה, הוא "גונב" מתחנת הטלוויזיה הציבורית ה-BBC את הכוכב האירי חמום המוח וה"שמאלני" שלה, דקלן או'הרה (איידן טרנר, "פולדרק").

לטוני יש הרבה יריבים, אך העיקרי שבהם הוא רופרט קמפל-בלאק (אלכס האסל, "מי מפחד מסנטה?"), בעל מדליה אולימפית ברכיבה על סוסים לשעבר ושר הספורט בהווה. רופרט, בן אצולה ובעל אחוזה, הוא רודף נשים ידוע וגרוש בגלל זה, שמתחבר רגשית בעיקר לסוסים ולכלבים שלו. הסדרה סובבת סביב המאבק על הזיכיון, מאבק בו יתגלו הקשרים הסבוכים בין ההון, השלטון והמדיה. אבל הלב הפועם של הסדרה הוא המשפחות. הדינמיקה הזוגית והמשפחתית של הדמויות עומדת במרכזה, והשינוי שעוברות הדמויות במהלכה קשור קשר הדוק לתפיסת המשפחתיות שלהן. הסדרה מבוססת על הרומן רב-המכר של דיים ג'ילי קופר, לכן לא מפתיע שלנשים יש כאן תפקיד מרכזי. סצנות בהן מתייחסים לנשים כאל אובייקטים מיניים שאפשר לחפון ואף לאנוס בלי לשלם שום מחיר הן רק חלק מהדרכים שבהן מראה הסדרה את מצבן המורכב של הנשים בעידן בו אפילו לא חלמו על "מי טו". למרות זאת, אלו דווקא הנשים בסדרה שמתגלות כחזקות ועוברות את השינוי המשמעותי ביותר במהלכה. כך למשל, דמותה של מוד, אשתו של דקלן (ויקטוריה סמרטפיט, "רווק פלוס ילד"), שחקנית לשעבר שכמהה להיווכח שהיא עדיין נחשקת. מוד היא דמות כמעט טרגית, למרות הנרקיסיסטיות הבולטת שלה. אשתו האריסטוקרטית של טוני (קלייר ראשברוק, "סודות ושקרים"), גם היא עוברת שינוי ומגלה את הגבול שאותו היא אינה מוכנה לחצות ביחסיה עם בעלה הבוגדני.

שתי דמויות נשיות בולטות במיוחד ביקום הטלוויזיוני הזה. האחת היא ליזי (קתרין פרקינסון, "צוות איי. טי"), אשתו של מגיש הטלוויזיה היהיר והשטחי. היא כותבת רומנים אירוטיים, ומשתוקקת לממש אותם גם בחיי הנישואין שלה. המסע שלה למימוש עצמי הוא מהמרגשים ביותר בסדרה. כדמות של סופרת המספרת את הסיפור שלה ושל האנשים הסובבים אותה, נדמה שיש בה ממד אוטוביוגרפי המשקף את סיפורה של ג'ילי קופר, הסופרת מאחורי "יריבים". הדמות השנייה היא בתו של דקלן, טאגי (בלה מקלין, "חינוך מיני"), בחורה בת עשרים, המתאהבת ברופרט המבוגר ממנה בשנים רבות. טאגי היא טבחית מוכשרת, מלאת לב ורצון טוב, הכובשת את המסך ואת לב הצופים. היא ה"כיפה האדומה" ההולכת ביער ופוגשת שוב ושוב את הזאב, אך בסדרה הזאת, גם לזאב הרע יש צדדים אחרים. באחת מסצנות השיא בסדרה, נישא נאום מרגש על כוחה של הטלוויזיה כמדורת השבט שלנו. הטלוויזיה היא הקופסה הקסומה שלנו, המקום אליו אנחנו באים כדי לשמוע סיפורים, ללמוד ולהתפתח. למעשה, הטלוויזיה היא המדיום החשוב ביותר. זהו מסר שמתאים במיוחד ל-2024, בעידן שבו הטלוויזיה מאפילה על הקולנוע כמדיום מרכזי. בסדרה, המסר על כוחה המיטיב של הטלוויזיה ככוח מאחד מעומת בצורה אירונית עם כל הנזק האישי והקולקטיבי שהיא מביאה לעולם, אך למרות זאת, נותרת בסדרה גם התחושה שאכן לטלוויזיה יש כוח לשנות דברים לטובה. בזמנים שבהם אנחנו חיים, עידן הפייק ניוז והספינים האינסופיים שאנחנו חשופים להם בקופסה הקסומה שלנו, נחמד לחשוב שיש לטלוויזיה גם כוח מרפא ומשנה. כשצופים בסדרת טלוויזיה משובחת כמו "יריבים", יש מקום לאופטימיות, לפחות לגבי הבידיון הטלוויזיוני שמספק לנו קצת נחמה.

יעל מאורר אליאב | כתבת סדרות

עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!

שתף/י