ניצחון או הפסד: ביקורת סדרה פיקסאר

Win or Lose Series Review

דניאל עמיר על "ניצחון או הפסד: ביקורת סדרה פיקסאר":
"מהנה, שובה ומרגשת, חזרה למוטב עבור פיקסאר"

שתף/י

משחק ויל פורטה ג'וש תומסון ווינסטון ונגפלי

אנימציה

ביקורת סדרה לניצחון או הפסד: ביקורת סדרה פיקסאר מאת דניאל עמיר | כתב מדור "שובר מסך" וכתב קולנוע וטלוויזיה

ציון המבקר

"פיקסאר חזרה לעצמה"

דירוג הגולשים

ראית את הסדרה? העבר/י את העכבר ודרג/י!

10/10

מדד פופולריות

4.6/10

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

נדמה שהעשור וחצי האחרונים לא היו כה נדיבים לחברת פיקסאר: מי שביססה את עצמה כשם דבר בתחום האנימציה והקולנוע בכלל, שהאקדמיה והמבקרים היו בכיסה, שידעה לספר סיפורים עמוקים ומלאי רגש באופן שובה לב שפנה הן לקהל הבוגר והן למיליוני ילדים שגדלו על סרטיה – סבלה בשנות ה-10' וה-20' מ"פצעי בגרות" של ממש, כשנכנסה (בלחץ חברת האם דיסני) לרצף של המשכונים - לא מעט מהם מחווירים לעומת המקור – וסרטים מקוריים שזכו לתגובה פושרת; שערוריות בהנהלה (ובראשן עזיבתו הפתאומית של אחד ממייסדי החברה, ג'ון לסיטר, בשל טענות על הטרדות מיניות) ואף זליגה לא כה חלקה לעולם הטלוויזיה עם "סטודיו לחלומות" (המבוססת על סרטי "הקול בראש") לפני כמה חודשים, שזכתה אף היא לכתף קרה מרבים. כעת, מנסה החברה הוותיקה שוב את מזלה על המסך הקטן עם הסדרה המקורית בת ה-8 פרקים – "ניצחון או הפסד" ("Win or Lose"), שפרקיה הראשונים זמינים כעת לצפייה בשירות הסטרימינג "דיסני פלוס". עם שם שתואם את הלך הרוח הנוכחי של החברה, נדמה שיצירה זו אינה רק תוצר מצוין ששב לימי התהילה של פיקסאר, אלא אפשרות עבורה להתמודד עם כאבי ההתבגרות.

על פניו, עלילת "ניצחון או הפסד" פשוטה – קבוצת "סופטבול" לילדי החטיבה המקומית מתכוננת לאליפות הליגה. מכאן, כל פרק בסדרה הופך למעין "רשומון" לאותו שבוע גורלי ומציג את אירועיו דרך נקודת מבטם של דמויות שונות בקבוצה ומחוצה לה: הפרק הראשון עוסק בלורי (רוסי פוס), בת המאמן (וויל פורטה), שסוחבת על גבה (פיזית) את עול הלחץ להצטיין בענף שאינו כה טובה בו; השני - בשופט פרנק (ג'וש תומסון), גבר בודד בגיל העמידה שמתקשה להתחייב וחווה שברון לב; השלישי - בחברתה הטובה של לורי, רושל (מילאן ריי), שמגיעה ממשפחת קשת-יום עם אם יחידנית ומשפיענית אדישה (רוזה סלזאר) וכן הלאה. ייצוג הלחצים החברתיים שפועלים על כל אחד מאיתנו מדי יום אינו זר לפיקסאר, וכך גם "ניצחון או הפסד" ממשיך תמות של התמודדות עם ניכור, בדידות, ביישנות, נורמות מגדריות שהחברה עסקה בהן – לדוגמה - בסרטי "הקול בראש" או "אדומה אש". גם פה, יוצרי הסדרה מייקל הובסון ומייקל ייטס יודעים להנגיש נושאים לא קלים אך רלוונטיים לקהל רחב ככל האפשר – קשה למצוא ילד מתבגר שלא יזדהה עם השאיפה של לורי למצוא חן בעיני אביה רודף ההישגים או אדם בוגר שלא יבין לליבו של פרנק, שרואה את כניסתו לעולם אפליקציות ההיכרויות כמשחק מחשב קטלני. תוסיפו לכך את האנימציה - שמשלבת את אנימציית התלת-מימד שפיקסאר סייעה להכיר לעולם עם עיצוב דמויות יותר "Cartoony", שמזכיר את דמויות רצועת הקומיקס "פינאטס" של צ'ארלס מ. שולץ – ותקבלו ייצוג של דורות שונים, כולם כורעים תחת רגשות סוערים בחיי היום-יום.

אם בהתבגרות של פיקסאר עסקנו, קשה שלא לראות את "ניצחון או הפסד" גם בתור יצירה מטא על הסטטוס של החברה בימינו, תחת הלחץ הכלכלי של דיסני ודרישות הקהל. אם בשנה שעברה, "הקול בראש 2" הציג מחווה מרומזת לפרסומת האייקונית של אפל על "1984" – כשבתפקיד "האח הגדול" רגש החרדה aka "דיסני" – אזי מערבולת הרגשות שהדמויות של "ניצחון או הפסד" עוברות – מקשיים כלכליים ועד תחושות נחיתות – מרגישה לפעמים כמו צעקה לעזרה תחת מכבש הלחצים של תאגיד הענק. המיני-שערוריה התקשורתית/אינטרנטית שנקשרה בתוכנית – שינוי אחת מהדמויות מטרנסג'נדרית על הנייר לדמות סיסג'נדרית בסדרה, בלחץ גלוי של דיסני (שפטרה את הפרשייה באמירת יח"צ ריקה, לפיה עדיף ש"הורים ידברו על הנושאים הללו עם ילדיהם בתנאיהם שלהם") שגררה גל של תלונות מצד עובדי החברה עצמם - מחזקת עוד יותר את התחושה שפיקסאר משתמשת בסאב-טקסט בתוצרים שלה כדי להרחיק את עצמה מהמותג השמרני של דיסני. למרות כל זאת, הפרקים הקצרים של "ניצחון או הפסד" (20 דקות) יכולים להיות מהנים, שובים ומרגשים עבור רבים. עבור פיקסאר, שלא זכתה לקונצנזוס ביקורתי מזה זמן רב, מדובר בחזרה למוטב.

דניאל עמיר | כתב מדור "שובר מסך" וכתב קולנוע וטלוויזיה

עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!

שתף/י