טיילור שרידן הוא כנראה האיש החזק ביותר בעולם הטלוויזיה כיום. משחקן משני ב"ילדי האנרכיה", הוא הפך בן רגע לאחד הכותבים המוערכים בהוליווד עם "סיקאריו", "באש ובמים" ו"רוחות קרות" ולאחר מכן עבר לטלוויזיה עם "ילוסטון" שהפכה לתופעה תרבותית עצומה באמריקה והולידה יקום שלם של מערבוני שרידן, שבמקביל יצר גם את "ראש העיר של קינגסטאון", "לנדמן", "הלביאות" ו"טולסה קינג", את כולם כותב שרידן לבדו מהחווה בבעלותו כמו הקאובוי שהוא.
כעת מגיעה "המדיסון", דרמה משפחתית בכיכובם של מישל פייפר (לריאיון איתה על הסדרה - לחצו כאן) וקורט ראסל בתור סטייסי ופרסטון קלייבורן, זוג מהחלומות שהקים משפחה לתפארת וחי את חיי האלפיון העליון במנהטן, עד שטרגדיה גדולה שולחת את המשפחה לתקופה במונטנה, שם יאלצו להתמודד עם אובדן וללמוד להתחבר עם הטבע רחוק מהעיר.
פרסומת
שרידן אוהב את הטבע, אוהב את הכפר, אוהב את האדמה והוא מזכיר לנו את זה בכל אחד מששת הפרקים של העונה הראשונה של "המדיסון". כל שיעור שהדמויות ילמדו הוא על כמה כל מה שהן צריכות זה השקט והשלווה שמונטונה מספקת להם בניגוד לניו יורק הרועשת, שבה בתם הצעירה של סטייסי ופרסטון נשדדת באלימות אך אף אחד מהעוברים ושבים לא מעיף מבט, כי כולם במנהטן אדישים ולא נחמדים, בעוד במונטנה בכל בעיה קטנה כל השכנים מתנדבים לעזור לבני המשפחה.
במעמדו הנוכחי של שרידן הוא בעמדת כוח שבה אין לו שום עורכי תסריט או מפיקים מעליו שיכולים לאזן אותו והוא יכול פשוט לעשות מה שהוא רוצה, מה שגורם לכך שהנקודה שלו חוזרת פעם אחר פעם אחר פעם, עד רמה פרודית. כמו ב"ילוסטון" לה היו רגעים שחצו את קו המלודרמה והגיעו למחוזות טלנובלה אמריקאית, קווי העלילה של בנותיהם של הזוג קלייבורן (במיוחד האחות הבוגרת והמתוסבכת) מולידים לא פעם דיאלוגים על סף הקרינג' שיכולים לגרום לצופה לאי נוחות קלה.
אך בעוד סוגיית העיר אל מול הכפר הופכת מהר מאוד למאוסה, דווקא הנושא השני שבו הסדרה מטפלת עובד בצורה מוצלחת הרבה יותר- התמודדות עם אובדן. הדמויות מתמודדות עם 5 שלבי האבל בצורה אמינה ונוגעת ללב והסדרה שלא פונה לנרטיב מסובך או עמוס מדי נותנת להן את הזמן לעכל את האובדן שלהן בצורה שלא שכיח לראות על המסך ויכולה להוות צפייה מאוד שימושית עבור אנשים שמתמודדים עם אובדן משפחתי, או אנשים שמסתכלים על זוגיות בראי העבר או על חיים שהם פספסו.
מה שגורם לכך לעבוד, עם כל הכבוד לכתיבה הייחודית אך מוקצנת של שרידן, היא הופעה יוצאת דופן של שחקנית אדירה בשם מישל פייפר. במו ידיה היא גורמת לאלמנטים שלא בהכרח אמורים לעבוד על הנייר להצליח בזכות ההופעה הכנה, אמפטית ומלאת ניואנסים שלה. בסוג ההופעות שמזכירות מדוע היא הייתה מועמדת לשלושה פרסי אוסקר בקריירה הארוכה שלה. פייפר כל כך טובה שהיא מחפה על שחקניות ברמה נמוכה יותר כמו בנותיה של סטייסי, והיא פשוט משדרגת כל סצנה שבה היא נמצאת.
זה סגנון טלוויזיה קצת שונה ממה ששולט בסטרמינג היום, לא עובר מסנסציה אחת לאחרת, זז בקצב איטי ביותר (כדי שיהיה זמן להביט בנופים של מונטנה) ובעיקר לא משתמש ביותר מדי מנועים עלילתיים משמעותיים אלא פשוט נמצא עם הדמויות, בשילוב עם בני הזוג שמסתכלים לאחור על הבחירות של חייהם. זוהי צפייה שכנראה תתאים יותר לקהל מבוגר ,אם הוא יהיה מסוגל לשרוד את ההטפות החוזרות של שרידן על כך שהם פשוט חייבים לעזוב את העיר.
סדרה מרגשת המתרחשת בארצות הברית על אישה שאיבדה את בעלה בתאונה, ומשפחתה שאבדה את אב המשפחה. הם מחליטים להתאבל בביקתה בטבע בה הנפטר אהב לבלות ולהיות נוכח בטבע ובפעילויות שהמשפחה העירונית פחות הכירה. תוך כדי אכב וזכרונות כל אחד מבני המשפחה עובר חוויות ותהליכים בלתי צפויים. יש פרקים מרגשים שיכולים לגעת בכל אחת ואחד. מומלץ לאוהבי דרמות, בעיקר עם אהבה לטבע ולחיים פשוטים וממלאים. בימוי ומשחק טובים.