חדשות קולנוע וסרטים

סקירות דוקאביב: "חירותו של השטן", "מכונות" ועוד

סקירות דוקאביב: חירותו של השטן, מכונות ועוד
שלח לחבר הוסף תגובה Seret.co.il :: שתף | הוסףשתף
פסטיבל דוקאביב לקולנוע דוקומנטרי מתקיים בימים אלו בסינמטק תל אביב. כתב האתר יוחאי גורלי חזר עם המלצות ל-6 סרטים: "מוריאמה-סאן", "מכונות", "בחדר שלי", "זר בגן עדן", "האם חמורים מעמידים פנים? "ו"חירותו של השטן"
חירותו של השטן

במהרה, הסרט הזה הפך להיות הדוקומנטרי האהוב עליי בפסטיבל. הסרט הוא אסופה של ראיונות עם פושעים כבדים וקורבנות פשע כבדים כאחד, מבעד למסכות שמסוות את זהותם ומשמשות כלי אמנותי ליצירת אווירה מחלחלת עוד יותר. כל זאת גורם ליצירת פסיפס קולנועי מזעזע וחזק של המציאות האכזרית והקשה של מקסיקו ושל מקומות לא מועטים אחרים במצב דומה בעולם. זו עשייה דוקומנטרית בצורתה המזוככת, הפשוטה ולעיתים העוצמתית ביותר.



מוריאמה-סאן

"מוריאמה-סאן" הוא דוקו שנוצר במקרה. הבמאי האיטלקי שלו טס לחופשה בטוקיו, ובמקרה פגש באיש המקסים שהסרט קרוי על שמו וסובב סביבו וישן בבית שלו לשבוע, עם מצלמת הקולנוע שלו שליוותה את הביקור.

מוריאמה-סאן הוא איש מזדקן מלא בהומור, שמעולם לא עזב את טוקיו. הוא חובב של מוזיקת נויז ושל קולנוע, וכל הסרט מציג פשוט אותו בהיותו איש חמוד למדי. אין הרבה עומק אינטלקטואלי כאן, זה מעין ערבוב ניסיוני בן קולנוע מונע דמויות לבין סתם סרטון שמישהו צילם בחופשה שלו.

זה פשוט כל כך, אבל העדינות שבה הכול מצולם וערוך לחלוטין גורמת לזה לעבוד. מדובר בשעה קולנועית שמדגימה לנו את המניירות הייחודיות של היפני החביב, ההומור הצ'ארמרי שלו והחברים שסביבו. קשה להכחיש שזה פשוט כיף מאוד לראות את זה.



זר בגן עדן

הסרט מנסה לדבר על הגירה, אחד הנושאים הטעונים פוליטית והמורכבים ביותר שאקטואליים כרגע, ואיכשהו עושה זאת בלי לפגוע במורכבות העצומה של הנושא וגם בלי להפוך לטרחני ומשעמם מדי.

"זר בגן עדן" מספק פה ושם סאטירה חצופה וחסרת התייפייפות על ההתייחסות של השמאל והחברה הליברלית לנושא ההגירה, ולצביעות שבה רבים מאיתנו מדברים עליו. אחד השוטים הראשונים בסרט הוא שוט ישן של אנשים באולם קולנוע מסתכלים למצלמה, והכוח האדיר של אותו השוט כמחולל חשבון נפש בקהל הכה בי כשצפיתי בו עם אולם מלא באנשים, מאוד דומים בלבושם לאלו שעל המסך.

מעבר לזה, הסרט גם מציג את המאבק הקשה שפליטים ומהגרים צריכים לעבור בגבול לאירופה, ואת הסינון האינטנסיבי, וכל זה באופן חזק מאוד שמועבר דרך השוטים הנהדרים של פני המהגרים, שרבים מהם חרוטים לי במוח עוד ימים רבים לאחר הצפייה בסרט. השוט האחרון של הסרט מספק טוויסט נהדר וסוף הולם שמכיר בהרבה מהבעיות המוסריות של עשיית הסרט עצמו. האם חמורים מעמידים פנים?

הסרט הזה הוא בעל פרמיס ניסיוני במובן הכי נגיש של המילה. הוא משתמש בניסיוניות שלו לא רק ככלי להבעה של רעיונות (וגם זה בהחלט קיים וחשוב כאן) אלא גם פשוט ליצירת סרט מצחיק ומעניין לצפייה.

"האם חמורים מעמידים פנים?" מצולם במקלט לחמורים והוא מנסה לחקור את עולמם הפנימי של אותן חיות. הקריינות (של ווילם דפו) כתובה כפרשנויות לתנועות ראש, מחוות פיזיות ומבטים של היצורים והיא הולכת כמו לוליין מקצועי על הקו בין ספרותיות יפהפייה לבין מגוחכות, לעיתים קרובות גם מודה בבנאליות עצמה ומעשירה כך את הטקסט.

זוהי יצירה מעניינת מאוד. חיבורים שונים של עריכה בין הקריינות והשוטים של החמורים (שמצולמים לעיתים באופנים מיוחדים, כמו הרפרנס הוויזואלי לניסוי הסוס הרץ שיצר את הקולנוע) יוצרים שאלות רבות על יכולותיו של האדם להבין יצורים אחרים, חוויית החייתיות בכללי וביחס אלינו ועוד. מדובר ביצירה דוקומנטרית מבדרת למדי וממריצת מחשבות לא פחות. מומלץ.



מכונות

"מכונות" מספר על מפעל לייצור בד בהודו. נושא פשוט כל כך יוצר עולם ומלואו, כי מתוכו פורצות תחושות העוני ואי הצדק שמקננות בלב התעשייה בהודו (ובמקומות רבים אחרים).

כמעט חצי מהסרט הוא אילם. "מכונות" מורכב ממעט מאוד ראיונות עם פועלי המפעל, ראיון אחד עם המנהל שלו והרבה שוטים ארוכים ועוצרי נשימה ביופיים ובעוצמתם הרגשית של המפעל, פס הייצור שלו והעובדים המשועבדים.

הבמאי ראול ג'אין הוא כנראה מוכשר מאוד, כי הוא מצליח לעבוד ולסחוף את הקהל לחלוטין. הסרט נוטף מ"יופי מכוער", אסתטיקה אקספרסיבית שמביעה את קשות היום הזו כמו קנבס של אמן רנסנס. הצלם רודריגו וילנובה והבמאי ג'אין מכשפים את הקהל בצילום חזק כל כך, שהופך אותו לאחד הדוקומנטריים האפקטיביים ביותר שראיתי.

בחדר שלי

"החדר שלי" הוא סרט על ולוגרים (בלוגרים המפרסמים פוסטים כקטעי וידאו) צעירים ביוטיוב, ילדים ונערים שמעלים סרטונים של עצמם מדברים למצלמה על חייהם לאתר. הסרט מורכב אך ורק מוולוגים קיימים שערוכים לסרט ארוך. כרעיון, אין לי בעיה עם זה, אבל הביצוע לא באמת עבד בשבילי. הסרט מתפקד כיצירה אחת, כמעט רק כסיור מודרך סטנדרטי בעולם התוכן של יוטיוב. אין כמעט שום גישה או מסר, והמעט שיש כבד נאמר מאות פעמים על ידי אנשים בתוך התעשייה של יוטיוב.

לכן, כסרט לאנשים שלא מתמצאים במדיום הזה, אני משער שזו חוויה אנתרופולוגית חדשה למדי שעובדת לחלוטין, ואני בהחלט הייתי ממליץ עליו כעל הצגה ראשונית לעולם הזה. לאלו מאיתנו שכבר קצת בקיאים לעומת זאת, זה פשוט משעמם ודלוח למדי. היה מעניין ומתאים יותר לראות חלק מהסרטונים המקוריים המוצגים בו במלואם, מאשר לראות אותו כמו שהוא.

להמלצות נוספות מהפסטיבל: המלצות ל"דוקאביב"
יוחאי גורלי - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות
אין תגובות לכתבה.
 
לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

   
חיפוש בארכיון 2017
הצג את כל הידיעות / כתבות מחודש ושנה מסויימים (יש לסמן שנה וללחוץ על החודש הרצוי)
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
2018
2019
2020
2021
או בצע/י חיפוש טקסטואלי בארכיון
בחר/י תאריך: מ עד
חפש בכל הארכיון
ארכיון הניוזלטר של אתר סרט