ז'אנר התעודה פורח בישראל כבר שנים רבות וזוכה להישגים בינלאומיים. נדמה שהמציאות הישראלית הבלתי אפשרית מזמינה יוצרים לנסות לפענח את ארץ הקודש ואת האנשים שחיים בה. "הקיר", סרטה של מורן איפרגן, הוא יצירה לא פחות ממופלאה שנחתה עליי כרעם ביום בהיר. מורן יצאה עם מצלמתה לשנה לאזור עזרת הנשים בכותל, אולי המקום הקדוש ביותר ליהודים בעולם, וזיכתה את הצופה בתצפית יוצאת דופן שנעה בין האישי ללאומי ובין העצוב לשמח, בין התעלות לתחושת אבל.איפרגן מצלמת בגובה העיניים, מלמעלה לכיוון הרצפה וגם מלמטה לעבר השמיים. דמותה אינה מופיעה בסרט אך קולה נשמע בו רבות. היא מנהלת שיחות נפש עם אחותה ועם חברתה, עם אמה ועם בעלה. בעצם קולה של מורן הוא הפסקול של הסרט והוא מוסיף לאימג'ים הנשקפים מן המצלמה וביחד נוצר סיפור מרתק. הקולות הנוספים שמגיעים לעיתים מעזרת הגברים או ממסך הטלוויזיה בביתן של השומר בכניסה לרחבת הכותל מוסיפים עוד ועוד רבדים לסרט.
ביקורת מצולמת | טריילר/קדימון
פרסומת
בגשם ובשמש, ביום חול ולקראת שבת, בלילה וביום, בסיום טירונות משמר הגבול, בצום ובחגיגות יום ירושלים - משוטטת איפרגן ליד הכותל, לוגמת בצימאון את הכאוס ומנהלת במקביל שיחות נפש חושפניות שמהן לומד הצופה להכיר את דמותה. המוכנות של איפרגן לחשיפה כמעט מוחלטת מרגשת והולמת בצופה שוב ושוב. איפרגן מודיעה לאמה כי היא נפרדת מבעלה, מתנהלת שיחת נשים חושפנית על מקווה ועל מחזור והכול מתחבר לשרטוט מופלא ורגיש של פינה קטנה ליד קיר גדול.איפרגן מצליחה לדון ללא מילים בחשיבותו של הכותל לאתוס הלאומי, בדו קיום (הודעה של חברה לשעבר המושארת בערבית במשיבון שלה), במגדר ובעוד נושאים שכמעט ולא יעלה עד הדעת שניתן לנהל בהם דיון מושכל בתוך שעה אחת בלבד.
"הקיר" פועל במקביל על הלב ועל מוחו של הצופה. הוא עובד במישור השכלי ובמישור הרגשי ושואב לתוכו את הצופה שמוצא עצמו נפעם שוב ושוב מהמראות הכביכול פשוטים שניבטים אליו מן המסך. צפיית חובה
