ואן גוך: בשערי הנצח ביקורת סרט

הסרט "וינסנט ואן גוך: בשערי הנצח" אינו סרט מסחרי. הוא מורכב ולא קל לצפייה ולכן לא כל אחד יכול להתחבר אליו. תנועת המצלמה המטלטלת, העוקבת בדריכות אחרי כל צעד ושעל של דמות האמן, עשויה לגרום לסחרחורת בזמן הצפייה. אך למרות המורכבות, מדובר ביצירת אמנות שדורשת התעמקות בפרטים הקטנים (לדעתי צפייה מחודשת בסרט תאיר ותעיר חלקים שלא שמים לב אליהם בצפייה הראשונה). הסרט הוא עונג צרוף לחובבי האמנות שייהנו מפענוח דמותו של ואן גוך באמצעות האמנות והמחשתה. וכמו שנאמר בסרט: "כשאני מצייר אני מרגיש שאני חלק מכל מה שמחוצה לי ובתוכי".הצייר המוכשר וינסנט ואן גוך, שיצירותיו "החמניות" ו"ליל כוכבים", הם חלק בלתי נפרד מעולם האמנות, הלך לעולמו בגיל 37 (עד לפני מספר שנים חשבו שהתאבד, אך עלו סברות חדשות שמטילות ספק בכך). ואן גוך היה אדם עני שהתחיל לצייר בשנות העשרים לחייו ועד אז ניסה ללכת בדרכו של אביו ולהיות כומר. למרות כשרונו הרב, רק לאחר מותו זכה להכרה ובמהלך חייו התקשה להתפרנס ממכירת ציוריו. הוא התמודד עם מצב נפשי רעוע שהלך והחמיר עם השנים ובא לידי ביטוי בציוריו. "גרעין של שיגעון הוא הבסיס של אמנות", נאמר בסרט. סרט זה מציג את ואן גוך באופן שלא נראה לפני ביצירות קודמות שעסקו באמן. הבמאי ג'וליאן שנאבל ("הפרפר ופעמון הצלילה"), שהוא צייר ואמן בפני עצמו, חודר פנימה לנפשו של האמן. שנאבל מתמקד בשנתיים האחרונות לחייו של ואן גוך. שנתיים אלה נפרשו על פני שתי תקופות. הראשונה, בה התגורר בארל והיה בקשר חזק עם הצייר פול גוגן (ארייה אייזיק הנפלא), ממנו ספג השראה לציוריו ועקב מריבה קשה ביניהם כרת את אזנו כמחווה עבורו. השנייה, בזמן שאושפז בסן רמי (לאחר כריתת האוזן ומעשי טירוף נוספים שעשה). בתקופות אלה כמות ציוריו הייתה גדולה במיוחד וציוריו היו צבעוניים ומלאי אור, תוך התמקדות רבה בטבע. "אני לא מעתיק את הטבע, אלא מצייר את עצמי בתוך הטבע", אמר בסרט והבהיר את השתייכותו לזרם האקספרסיוניסטי, בו מוכנס העולם פנימי של האמן ותחושותיו לאובייקט המצויר.לסרט קצב משלו והוא נקטע מספר פעמים ללא הסבר על מנת להמחיש את השיגעון שפוקד את ואן גוך ובעיות הזיכרון שהוא מציין במהלך הסרט. שנאבל מתמקד בפרטים הקטנים שימחישו את הדלות בה חי ואן גוך: חור בגרביים, צבע בתחתית הציפורניים, לכלוך. את אקט כריתת האוזן הוא מחליט שלא להראות. עם זאת, הוא מצליח להמחיש זאת באמצעות דיבוריו של וינסנט עם רופאו לאחר המעשה. החלטה זו מנעה את המציצנות ותרמה לכבודו של ואן גוך. באמצעות תקריבים לאזור הפנים והידיים, שימוש באור וצל ומנגינות נוגות של פסנתר וכינור, מצליח שנאבל להעביר את תהליך היצירה המתהווה, שקורם עור וגידים. למוזיקה ישנה חלק עיקרי בסרט משום שישנן סצנות שמראות את עבודתו של ואן גוך בטבע, בהן אין דיבור ונשמעת רק מנגינה שמצליחה לצמרר ולרגש. החלק העיקרי בסרט הוא משחקו של וויליאם דפו ("ניצחון הרוח") את ואן גוך. דפו בן ה-63 אינו הליהוק הברור לתפקיד זה, שכן מבחינת הגילאים, ישנו פער של למעלה משני עשורים ביניהם. אך כשמסתכלים על התובנות והמשפטים הפילוסופיים שנאמרו בסרט על ידי ואן גוך וגם על דמותו שמשתקפת בתמונות, הוא נראה מבוגר מכפי גילו. דפו גילם את התפקיד כמו כפפה ליד ולא בכדי היה מועמד עליו לאוסקר. אהבתי במיוחד את הסצנה שהייתה לו עם הכומר (מדס מיקלסן המצוין) בה הסביר את כמיהתו לציור, "אני לא יכול שלא לצייר, תאמין לי שניסיתי" והסביר כי את יצירותיו אנשים עדין לא מבינים: "החיים נועדו לזריעה ואלו שעוד לא נולדו יקצרו". כלומר, כבר בזמנו חזה את תהילת הנצח לה יזכה כיום. עם תובנות אלה יצאתי מהסרט והם המשיכו לחלחל לתוכי גם זמן רב לאחר הצפייה.