אלון רוזנבלום על "תמונה קבוצתית עם אישה": ""תמונה קבוצתית עם אישה" הוא סרט מעניין, מרגש ולא קל לצפייה. מיכל ינאי מצוינת והבמאי יצחק רובין מצליח למצוא דרך חדשה לספר סיפור קולנועי. כדאי להשקיע שעתיים."
"תמונה קבוצתית עם אישה" נפתח בתיעוד דוקומנטרי של מפגש חברים של הבמאי יצחק רובין. במפגש הזה, מושיב רובין את חבריו, מבקש שקט ומתחיל לספר סיפור שקרה לידידה שלו. במהלך הסרט, שרובו עלילתי, חוזר רובין לאותו מפגש מספר פעמים בכדי שהקהל היושב באולם יוכל לשמוע את דעותיהם של החברים. למרות שלעיתים ההפסקות המתודיות הללו נראות כמו שיעור בסוצילוגיה ונראה כאילו הבמאי מתייחס אלינו, הצופים, בזלזול כשהוא מבקש לעצור את הסרט ולהסביר לנו מה ראינו בעשר הדקות האחרונות, מתברר בסופו של דבר כי המפגש החברי קשור מאוד לסרט העלילתי.מה שמדהים בסרט הוא שהוא מבוסס על מקרה אמיתי. קשה להאמין שאדם אחד עובר כל כך הרבה תלאות על גבי תקופה ארוכה. יש להוריד את הכובע בפני אורית סלו, הדמות עליה מתבסס הסרט.
פרסומת
אחד הדברים הקשים היום בסרטי קולנוע הוא לזהות את הסיפור הנכון, הסיפור שיצליח לרגש ולגעת בליבותיהם של אנשים רבים. המשימה היא קשה שבעתיים כאשר מדובר בסרטי קולנוע ישראלים, הרי הסטריאוטיפ המתלווה אליהם מוכר לכולנו. בשנים האחרונות משתנה המגמה וסרטים ישראלים "יורדים" אל העם ומצליחים לגעת בנקודות רגישות ומאוד בסיסיות, אהבה, נישואים, יחסי אבות ובנים, אימהות. כך היה ב"חתונה מאוחרת", כך ב"כנפיים שבורות" וכך ב"תמונה קבוצתית עם אישה". רובין נוגע בדברים הכי בסיסיים בחיים שלנו כאן בישראל. יחסי יהודים ערבים, נישואים, אהבה, אימהות.יצחק רובין פגש את אירית סלו בתחילת שנות השמונים ותקופה מסוימת היא היתה חברתו לחיים. במהלך חייהם המשותפים נחשף לסיפורה הכאוב על מסירתה לאימוץ של בתה היחידה, פרי יחסים ונישואים כושלים לגבר בדואי, ותהפוכות חייה בשנים שלאחר מכן. כבר אז החליטו ביניהם שאם וכאשר תצליח לפגוש את ביתה הביולוגית יתחיל רובין בהפקת סרט קולנוע. ואכן, 24 שנה לאחר מסירת בתה לאימוץ נערך המפגש המרגש. מיד לאחר מכן החל תהליך כתיבת התסריט. רובין תיעד פגישה בין אירית להוריו הבדואים של אבי ביתה כדי ללמוד עליהם לצורך הסרט. בין היתר גילה את הקשר שלהם עם צה"ל עוד מתקופת מלחמת השחרור, דבר שגרם דיכוטומיה בנפשו הקרועה של גיבור הסרט. תלאותיה של אירית סלו נמשכו גם בזמן צילומי הסרט. הסצנות בהן משתתפים מיכל ינאי וחליפה נאטור צולמו בביתה. נאטור, שהתייחס לתפקידו כגבר אלים ברצינות רבה, הצליח לזרוע הרס כללי ולנתץ רהיטים בסלון שלה.
יצחק רובין, שעבד הרבה מאוד בזאנר הדוקומנטרי, מוכיח לנו בסרטו השני כי הוא אוהב אדם, יודע לעבוד עם בני אדם ולכן עבודתו עם השחקנים משדרת אמינות גבוהה לצופה. רבות נכתב על משחקה המצוין של מיכל ינאי וכל מה שנותר לי הוא להצטרף למריעים. ינאי עברה רשמית מאייקון של ילדים בני 6 לשחקנית מקצועית שיכולה לרגש ולגלם תפקידים קשים ומורכבים. אני מצר על העובדה שרוב הסרט מיכל (אירית) בוכה. החל מהדקה ה- 10 בערך לא נראה חיוכה של מיכל עד הדקה האחרונה. יש לציין לטובה, שוב, את רוזינה קמבוס, אחת השחקניות הנהדרות שיש היום שמגלמת את אמה של אירית. חליפה נאטור מצויין ושרון אלכסנדר, שלמרות ששמו מופיע במקום השני ברשימת הקרדיטים, מופיע רק לעשר דקות אבל נותן הופעה בלתי נשכחת. את ההצגה מכל השחקנים מצליחה לגנוב אורית סלו האמיתית, אותה מראיין רובין על רקע הכותרות העולות. היא כובשת את המסך ואת לב הצופים במהירות והכנות שהיא משדרת היא נדירה במחוזותינו.לסיכום: למרות שיש בסרט בעיות כדאי מאוד לראות אותו תודות למשחק מצוין של מיכל ינאי והסובבים אותה והקשר האמיתי, הדוקומנטרי בסופו של הסרט של אירית סלו. 8 בסולם אלון.
הקולנוע הבדיוני מחוויר לנוכח סיפור חייה של אישה זו, המונצחים בעדשת המצלמה. בלתי נשכח.
שם:אברהם נסיםגיל:4829/06/2003 18:10:23
3/10
מעניין למדי שאיש לא הגיב על הביקורת .
יש לי הרגשה כי הסרט מתחת לכל רמה הנדרשת לסרט נורמאלי ןתו לא.
יחי ההבדל "הקטן"
שם:אברהם נסיםגיל:4824/06/2003 15:28:24
6/10
אחד המוטיבים הבלתי ניתנים להשגה בסרט הוא דווקא המוטיב הקולנעי האמור לתת מענה לכל חובב קולנוע. לצורך הדגמה : לא הצלחתי להבין מדוע יש לטלטל את המצלמה לגבי אותו פרים קצר ובלתי חיוני לסרט.
יתרה מזו הדביקות בפוקוס אנימציוני איננו מועיל להעברת המסר האמנותי
כאמור זו דעתי האישית בתמצית.