"בלוז ערבי", או בשמו המקורי "ספה בטוניסיה", הוא סרטה הראשון של הבמאית מנאל לבידי, המספר את סיפורה של סלמה (גולשיפטה פרהאני), שחוזרת לארץ הולדתה מגלות ארוכה בצרפת. המטרה: לפתוח קליניקה לטיפול פסיכולוגי על גג בית מגורים ולרפא את הבעיות הרבות של הטוניסאים והטוניסאיות בעידן שאחרי המהפכה בשנת 2011 נגד השלטון הדיקטטורי של הנשיא שנמשך 23 שנים ברציפות.הסרט עוקב אחרי התהפוכות והמכשולים בדרך להשגת המטרה הזאת, ועושה זאת דרך קומדיית דמויות ומצבים עם אלמנטים שמזכירים מאוד סרטי בורקס. אחת המטופלות העתידיות שואלת את סלמה האם אחרי הטיפול ייפתרו כל הבעיות בחייה. כמובן שהתשובה היא לא. אבל הסרט דווקא רוצה לטפל ולפתור את כל הבעיות של החברה הטוניסאית על ידי טיפול פסיכולוגי שמגיע היישר מצרפת. וככזה, הוא לא בדיוק משכנע.
פרסומת
בסרט על טוניסיה, שבו השחקנים הם ברובם ממוצא טוניסאי, השחקנית הראשית היא דווקא ממוצא איראני. כמו סלמה, גם גולשיפטה פרהאני חיה בגלות בצרפת, אך אינה יכולה לחזור לאיראן מאחר שעוררה עליה את חמת משטר האייטולות. פרהאני היא שחקנית מצליחה ששיחקה ב-30 סרטים, ביניהם גם בסרטו של רידלי סקוט "גוף השקרים" ובסרטו של ג'ים ג'רמוש "פטרסון". היא מספרת על געגועיה לאיראן, ארץ האם שלה, ומתארת את צרפת כ"אם מאמצת".ב"בלוז ערבי" היא משחקת דמות שחוזרת לארץ האם שלה ורוצה מאוד להמשיך לחיות שם, למרות שכל מי שחי שם, כולל בני משפחתה, רק רוצים לברוח כמה שיותר רחוק. היא מספרת לאחייניתה המרדנית שכפסיכולוגית בצרפת היא אחת מרבים, אבל בטוניסיה היא ייחודית. זה אמנם נכון, אבל ההצלחה המיידית שלה לא בדיוק מוסברת. נוכחותה הכובשת של פרהאני משרתת היטב את הסרט, אבל הדמות אינה מפותחת מספיק.
מנאל לבידי הבמאית מסבירה שהסרט מתעד את הדרך שצריכה טוניסיה לעבור אחרי המהפכה הפוליטית. יש צורך במהפכה פנימית אחרי המהפכה החיצונית ולשם כך הטוניסאים צריכים עכשיו למצוא את עצמם. הסרט עושה הקבלה בין הטיפול הפסיכולוגי שמציעה סלמה ל"טיפול" שצריכה טוניסיה לעבור על מנת להפוך לארץ דמוקרטית, חופשית ושומרת חוק, במודל מערבי. הפסיכולוגית, שלמדה בצרפת, ושמה תמונה של פרויד בתרבוש בקליניקה שלה, אמורה לסמל את המפגש הזה בין "פרויד" וכל מה שהוא מסמל, ל"מזרח" המסומל בתרבוש. ואכן, הסרט לא חוסך בניסיונו להראות עד כמה הטוניסאים זקוקים למישהי שתקשיב להם ותשמע את מצוקותיהם.בין לבין, יש כאן גם התחלת מערכת יחסים בין סלמה לבין שוטר מקומי שמנסה מאוד לשמור על החוק ככתבו וכלשונו, גם במחיר פגיעה בבחורה בה הוא מעוניין. סצנת הפגישה ביניהם מצחיקה למדי אבל גם מעוררת את נושא יחסי גברים ונשים בטוניסיה. גם אחרי המהפכה, הנשים בטוניסיה אינן "משוחררות" ורואות בסלמה, הרווקה המקועקעת מפריז, דמות אקזוטית ומעוררת קנאה במידת החופש שלה. ככלל, הסרט נע בין סצנות דרמטיות שבהן הדמויות מגלות זו לזו את המתרחש בנפשן לסצנות קומיות בכיכוב הדמויות המוזרות והצבעוניות שצובאות לפתחה של סלמה.למרות רגעים נחמדים ואפילו מרגשים, "בלוז ערבי" לוקה בחזרתיות יתר ובאי שמירה על קצב סיפורי מעניין. המכשול הבירוקרטי שעומד בדרכה של סלמה להגשמת חלומה לא מספיק בשביל להחזיק סרט שלם. הסרט מציג שלל בעיות אישיות ולאומיות, אך פותר אותן ב"סוף טוב" שנראה יותר כמו סיום של אגדה בה כולם חיים באושר ובעושר. זוהי כנראה משאלת לב של הבמאית הרוצה לראות בתקומתה והמצאתה מחדש של ארצה האהובה. אבל הסרט אינו מצליח להעביר את המסר שלו בצורה אפקטיבית ונופל בין הכיסאות. הוא לא מצחיק מספיק כקומדיה ולא מרגש מספיק כדרמה על גלות, אהבת ארץ האם שלך למרות כל פגמיה, והאמונה בשינוי.
הסרט בלוז ערביהוא לא סרט טוב ורוב המבקרים קטלו אותו, והעלילה קצת מופרכת ולא אמינה. אבל יש לו בהחלט כמה צדדים טובים, כמו השחקנית האיראנית, גולשיפטה פרהאני שהיא מקסימה ונמרצת, האווירה והמנהגים בתוניס אחרי האביב הערבי והבלגן במדינה, ובעיקר הסצינה עם הפקידה הבכירה טובת הלב שכל היום אוכלת במשרד ומציעה כל מיני דברים זולים למכירה. בכל זאת ממליץ לצפות ולא לצפות לעומק רב.
לסרט טוב יש מספר מאפיינים, בסרט בלוז ערבי מאופיין בסיפור ובתפאורה, תמיד מסקרן לראות תרבויות אחרות, במקרה שלנו המדינה תוניס, גם שם למרות התרבות הסגורה, אנשים מבקשים סעד בגלל בעיות אישיות ואינם חוששים להגיע ולבקש טיפול.
משחק טוב, אנשים מסוגים שונים, מומלץ
