תרגום שמות סרטים בארץ אינו עסק מצליח במיוחד בימים רגילים – כך, למשל, "פריס ביולר" הפך ל"שמתי ברז למורה" ו"סופרבאד" הפך ל"חרמן על הזמן". דווקא בימים מעורערים אלו, מגיע התרגום הנכון והיעיל ביותר לסרט מזה זמן רב: זהו "רומן צרפתי" – במקור Chronique dune liaison” passagere", או בתרגום די קולע באנגלית, “Diary of a Fleeting Afair” – שמגיע אלינו ממהדורת 2022 של פסטיבל קאן.
"רומן צרפתי" של הבמאי עמנואל מורה, כשמו כן הוא, עוסק בחוזקותיו ומגרעותיו של רומן בין שני אנשים בגיל העמידה, שנפרש לאורך שנה; בימים כתיקונם זה היה "עוד סרט צרפתי" – אבל אולי שווה להעריך את התובנות שהוא יוצר על הדברים הבנאליים בחיינו, אלו שהשארנו הרחק מאחור בתקופה זו.
פרסומת
העלילה מתחילה בפגישה הראשונה של סימון (ונסן מקאן; "סה לה וי!") הנוירוטי וההססן ושרלוט (סנדרין קיברלן) הכריזמטית והנונשלנטית. דיונים אודות הקונצנזוס החברתי סביב מין, בגידה או אהבה מתחילים להציף את הבר אפוף העשן ומלווים אותם לאורך השנה הקרבה. הניסיונות לשמור על הרומן נטול אהבה או הגדרה מיוחדת אמנם מתחילים בנוחות מסוימת, שמסייעת לשני האנשים הסגורים להיפתח, אך הרגשות הצפים, חילופי הזוגות והזמן החולף מאותת אחרת.
סרטו של עמנואל מורה הוא תיאור סצנות מחיי זוג נאהבים בסתר, שמהרהרים אודות מהות הקשר עוד לפני שהתחילו אותו. מה לנו ולסרט על שאלות מוסריות-קלילות אודות אהבה בתקופה שבה נראה כי המוסר אבד כליל וכולנו משוועים לאהבה? דווקא הישירות הבלתי מתפשרת של "רומן צרפתי" מעמידה את הצופה מול השאלות שמהן תמיד התחמק ומסייעת לו להבין דבר או שניים על קשרים בין-אנושיים, אלו שמנהלים את חיינו ודעותינו יותר מתמיד כרגע. ראשית כל, ראוי להבין את הקונטקסט שבו הסרט נעשה – אמות המוסר הצרפתיות. האם כל צרפתי אי פעם בגד בתשוקה רבה? כנראה שלא, אבל התרבות הצרפתית – ובייחוד הקולנוע הצרפתי, מימי גודאר וטריפו ועד ימינו אנו – חינכה אותנו להאמין שכגודל הערכת מושג האהבה בצרפת, כך גם הנטייה למתוח יותר את הגבולות ולהתנסות, גם אם זה לא "מוסרי" או בהכרח נחמד.
מורה מודע לתפיסה האינהרנטית הזו את ההוויה הצרפתית ומשחק איתה – כך, הקהל יקבל בקלות את הפגישות החשאיות בבית הקולנוע המקומי או את העובדה שלסימון יש דירה צדדית, בה הוא מנהל את בגידותיו. מן העבר השני, הבמאי מעז לשאול שאלות שאינן כה פופולריות בקולנוע הצרפתי – האם אכן הזוג הצרפתי הממוצע "חושל מברזל" ויכול לפזול הצידה כהתנסות, ללא פגיעה באורח החיים הרגיל שלו וללא הכנסתם של רגשות עזים? האם נכון בכלל לשים גבולות או הגדרות על אהבה, גם אם הגבולות נועדו כדי לשחרר אותה מהגבולות הנורמטיביים של נישואין ויציבות?
הסרט אינו בהכרח קורא תיגר על מושג הבגידה (ולא מתפקד כמצפן מוסרי אל מול קיומו), אלא מציב בפנינו מראה – או יותר נכון, בפני הדברים שאנחנו אומרים לעצמנו: האם גם כשאנחנו משוכנעים שאנחנו שולטים בצדדים היותר קלילים והפחות אקוטיים של החיים וגם כשאנחנו אנשים בוגרים ומחושבים באמת אפשר לשלוט בכאוס הרגשות? האם אפשר להיות גם ילדותי למדי בהחלטות "בוגרות" אובייקטיבית?
באמצעות התעוזה שלו והופעות המשחק שעובדות כיין ויאנג של מקאן וקיברלן, מורה הופך נושא שנראה כה מרוחק מאיתנו בימים אלו לממשי למדי, וגורם לנו לתהות עד כמה גדולה רמת השליטה שלנו ברגשותינו כעת והאם בכלל אפשר לנסות ולנווט אותה. האם הסרט מציע כלים אדמיניסטרטיביים איך לנהל חיים בוגרים ורגשות יצריים זה לצד זה? לא בהכרח. האם "רומן צרפתי" הוא חובת צפייה? גם לא בהכרח. אבל גם הצופים בו, אלו שהותירו מאחור את צרותיהם "הארציות" לפני כחודש, יידעו למצוא בו חן וערך מוסף.
"רומנטיקה תיאורטית"
רומן צרפתי (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות