ביקורת סדרה :: פארגו: עונה 3, פרק 3

הסדרה “פארגו” לא מתחייבת לכלום. היא לא מתחייבת להיות קשורה לסרט. היא לא מתחייבת לצאת כל שנה (שכן ב-2016 לא יצאה עונה של הסדרה), היא לא מתחייבת להתרחש בעיירה פארגו והיא אפילו לא מתחיבת להישאר במינסוטה או בכל מדינה אחרת במערב התיכון של ארה"ב. את זה אנחנו לומדים מכתוביות הפתיחה שאומרות שאירועים אלו התרחשו בלוס אנג'לס, לעומת שאר הפרקים שמתרחשים במינסוטה. הפרק מתחיל מבטיח עם פלאשבק לשנות השבעים. זהו סיפורו של ת'דאוס מובלי, כתב המדע בדיוני שלימים יהיה האבא החורג של גלוריה ברגל. ואי אפשר שיהיו סצנות בשנות השבעים בלי המסכים המפוצלים שלמדנו לאהוב בעונה הקודמת. כיף לראות שהסדרה שומרת על סגנונה היחודי גם כשמדובר בפלאשבק חד פעמי. הסיפור של ת'דאוס מובלי מזכיר במעט את הסרט "בארטון פינק" של האחים כהן, שם הדמות הראשית היא מחזאי שמנסה לכתוב את התסריט הראשון שלו בהוליווד. כאן מובלי הוא כותב מדע בדיוני שמקבל הזדמנות לעבד את הספר שלו לסרט הוליוודי, אבל זה מתברר כתרמית שנעשית על ידי מפיק ושחקנית צעירה. וחבל שכך כי הפרק מלא בסצנות אנימציה שממחיזים בצורה מקסימה את הספר שלו על רובוט בשם מינסקי שהולך בעולם ומחפש את משמעות החיים. הסצנות כתובות ועשויות בצורה כל כך טובה שלא הייתי מתנגד לראות סרט באורך מלא של האנדרואיד החמוד הזה. גלוריה ברגל השוטרת היא הדמות המרכזית של הפרק הזה. הסדרה לוקחת כאן סיכון כשהיא שמה את הדמות אולי הכי פחות מעניינת במרכזו של פרק, ללא כל הטיפוסים הצבעוניים של מינסוטה שאנחנו רק לומדים לאהוב ולהכיר. אבל באופן מפתיע, עלילת ה"דג-מחוץ-למים" סיפקה הרבה מפגשים משעשעים וחסרי משמעות. גלוריה חוקרת את עברה של אביה החורג ומגיעה לפריצת דרך כאשר השחקנית ויואן לורד מספרת לה את סיפור התרמית. הליהוק פה מושלם כי את ויואן משחקת פרנסס פישר, בעוד שאת ויויאן מהעבר משחקת בתה של פישר, פרנצ'סקה איסטווד. גם פריצת הדרך הזאת לא משיגה לגלוריה התקדמות משמעותית ברצח. אבל זה ידוע מראש כי אנחנו בתור צופים יודעים שאניס סטסי/ ת'דאוס מובלי נרצח רק כי היה במקום הלא נכון עם השם הלא נכון. כמו שגלוריה אומרת לקראת סוף הפרק: "זהו בסך הכל סיפור". כמו סיפור עלייתו ונפילתו של לסטר נייגארד, כמו סיפורם הטרגי של משפחת גרהארט והעב"מים. כל אלה הם בסך הכל סיפורים. ואי אפשר לדעת עדיין כיצד כל הסיפורים האלה מתחברים. כמו שאמרתי, "פארגו" לא מתחייבת לכלום. וכמו שהמפיק הזקן הווארד צימרמן אומר בפרק הזה: "אנחנו חלקיקים בחלל ואז אנחנו מתנגשים". כל המפגשים של גלוריה בפרק הזה הם התנגשויות אקראיות ללא משמעות. ברגל היא כמו האנדרואיד מינסקי בסיפור של מובלי: מטיילת בין אסונות, רציחות וצירי זמן במטרה לעזור, אבל כאשר היא סוף סוף מגיעה למטרה שלה העזרה שלה כבר לא נחוצה. אז היא יוצאת מופסדת בכמה חולצות פלנל וחוזרת למינסוטה.