מאז "אדם בן כלב" של פול שרדר לא הוקרן בבתי הקולנוע סרט העוסק בהשפעה הפסיכולוגית על ניצולי השואה. אריק לובצקי ומתי הררי החליטו ליצור את גרסתם לאדם שטיין, בדמותה של פולה. כאישה מבוגרת בת 79, נענית פולה לבקשת בנה ומסכימה לקבל מטפלת. לאחר מסע ויכוחים קל, פולה מוצאת את עצמה פותחת את דלתה ואת ליבה לנערה פולניה בשם ולנטינה. המפגש עם המטפלת מחזיר את פולה אל ימי ילדותה בפולין שם היא היתה חברת אמת של שכנתה, גם כן ולנטינה. אולם מה שהחל כחיבה די במהרה מקבל תפנית אפלה כאשר המסע הנוסטלגי של פולה לוקח אותה אל היום בו הנאצים הגיעו לביתה וחברתה הטובה ולנטינה סירבה להחביאם בביתה.
פולה הקשישה מאבדת את היכולת להבדיל בין ההווה ואותם ימים נוראים, והסרט בעל מערכת היחסים הלבבית הופך לניסיון יצירה של משהו בסגנון נקמתה של סופי. בין רגעי הטירוף אנו גם מקבלים הצצה אל הבן בעל רגשות הנחיתות, החברות המודאגות וכמובן אל ולנטינה המטפלת הנאיבית, שלמרות שהיא רחוקה מלהיות קדושה לא מבינה מדוע היא נענשת על ידי פולה.
פרסומת
מאחורי הקמטים, הלחיים הכחושות, האף המחודד והעיניים הכבדות המאפיינים את פולה, נמצאת אטל קובנסקה, שהיא נקודת האור של הסרט. למרות שזהו תפקידה הרציני הראשון של קובנסקה, היא לא מאכזבת. אולי היא היחידה שלא מאכזבת. בניגוד לשאר האנסמבל מצליחה קובנסקה להראות אמינה, ומעבר לכך אפילו נוגעת. זהו לא תפקיד פשוט, בייחוד לא לאישה מבוגרת, עם זאת נענית קובנסקה לקריאה ומצליחה לגלם הן את דמות הקשישה אשר מזכירה לנו את סבתא מהבית והן את חולת הנפש רודפת הנקמה.
צמד היוצרים, לובצקי והררי, בחרו ליצור את הסרט בצורה קלאסית. אולי יותר מדי קלאסית. דווקא בסצנות בהן הם הצליחו ליצור את האינטימיות הדרושה במקום לתת לקסם הרגשי שהקולנוע יוצר לעבוד, הם קטעו אותו ע"י מעבר בקאטים או שימוש מיותר בתנועת מצלמה. כמו כן, קשה להתעלם מן האכזבה הנובעת מבחירתם לוותר על תהליך ההידרדרות של פולה. באופן כמעט מיידי, היא מאבדת את שפיותה, דבר אשר פוגע רבות באמינות של הסרט. זה מרגיש ששני הבמאים השליכו נתח עלילתי עסיסי לפח.
"אמא של ולנטינה" מביא זווית מעניינת ומוכיח שהדיון על השואה הוא רחוק מלהסתיים, חבל רק שהפוטנציאל החבוי בפרויקט לא מומש.
שם: אביבה בצרגיל: 42לעניות דעתי זהו אחד הסרטים הטובים ביותר העוסק בשואה. הוא מעלה את ניצוץ הטירוף הדבק במי שנפגע באיזושהי צורה ממוראותיה ונוגע בעדינות, תוך משחק יוצא מגדר הרגיל של שתי השחקניות הראשיות, בצל הרודף את הקורבנות ואת רודפיהם. אולי משום שהסרט בנוי סביב נשים, המגע, הפיוט, הצילומים, מעבירים תחושה של נשיות, כאילו הסרט נעשה ע"י אישה. אבל הוא לא. אולי זה משום שהשחקניות מחזיקות את כל הסרט בגבורה יוצאת מגדר הרגיל. סרט מצויין.
שם: אילןגיל: 56סרט מצוין, רגיש, עוסק בחומרים טעונים של ניצולי שואה ,החיים כל העת ,בצל הזכרונות הקשים ,עם פצעים שאינם מגלידים לעולם.זאת, לצד הזקנה , הבדידות הלבד. השילוב של אירועי העבר, מתחברים לכאן ועכשיו,ויוצרים סיפור אישי מרתק, נוגע, מכאיב המסתיים בסוף טראגי.