חדרי הבית ביקורת סרט

הבמאי איתן גרין ממשיך לחקור את הגבר הישראלי גם בסרטו החדש "חדרי הבית". בדרכו הישירה והלא מתחכמת גרין בוחן שוב את הגבריות הישראלית הנמצאת במשבר המאיים למוטט את התא המשפחתי המגונן והמושלם לכאורה.אברם (כמה סמלי, האב היהודי האולטימטיבי) הוא קבלן בניין שנקלע לקשיים פיננסיים. מאיימת הנושים, הוא נאלץ לעזוב את דירתו וחייו האישיים וחיי משפחתו מידרדרים מרגע לרגע. לא רק אברם מחפש את עצמו, אלא גם בנו דורון, שחקן כדורסל מצטיין שנמצא ביחסי אהבה שנאה עם המאמן שלו, שהוא בעצמו רדוף בזיכרונות השואה כבן הדור השני. הצרות ישפיעו גם על הסובבים אותו ביניהם: סלים שותפו של אברם, אשתו, ואחיו של רעייתו. כולם חיים ונושמים את עיר הקודש ירושלים ומציגים בפני הצופה מציאות ישראלית אותנטית עד להכאיב. זו אינה מציאות מתוחכמת ורבת הרבדים של ערן קולירין ב"מעבר להרים ולגבעות", אבל זו מציאות שמבחינה קולנועית היא אפקטיבית לא פחות.גרין הוא אשף ברקיחת סיפורים מקומיים, דוקרים ופוצעים שמכריחים את הצופה להתבונן היטב במקום שבו הוא חי. גיבוריו ובעיקר הגברים נמצאים במלכוד מאצ'ואיסטי תמידי כשעולמם חרב עליהם והם מנסים להישאר קשוחים כפי שמצופה מהם ולא מצליחים, ממש לא מצליחים. כשחקן כדורסל בעברו מצליח לשלב גרין את הספורט כחלק בלתי נפרד מהעלילה. נדמה שאת סיפורו של דורון ראינו בעשרות סרטים אמריקאים, אבל ב"חדרי הבית" זה מרגיש כל כך ישראלי עד שלי בא אישית לחבק את גרין. עשייתו הצנועה והלא בומבסטית של גרין גורמת לתחושה כאילו סרטיו נדחקים לקרן זווית בעידן של קולנוע ישראלי מלוטש ווירטואוזי. אולם זאת תחושה מוטעית והלוואי והיו עוד כמוהו בקולנוע הישראלי. יוצרים שאינם מתפשרים ובדרכם הכנה מפנים זרקור שוב ושוב אל מציאות שאינה פשוטה כלל ועיקר.בשורה התחתונה "חדרי הבית" הינו עוד נדבך ראוי בעבודתו הקולנועית המלוטשת של גרין. שחקני הסרט בכלל, ויובל סגל בפרט, עושים עבודה מדויקת ומרגשת. נדמה שמשהו מהכנות והצניעות של גרין דבק אף בעבודתם למול המצלמה. מומלץ מאוד.