זוהי אנגליה ביקורת סדרה

אם התגעגעתם לימי הקורונה, הסדרה "זוהי אנגליה" (This England) שנוצרה על ידי מייקל ווינטרבוטום ("הדרך לגואנטנמו") והגיעה לארץ מתחת לרדאר, תוריד אתכם מזה מהר מאוד. הסדרה מתיימרת לחשוף את מאחורי הקלעים של הממשל הבריטי וההתמודדות שלו עם היציאה מהאיחוד האירופי היישר לתוך מגפה עולמית שכמותה לא נראתה בדורנו. האם זה מצליח לעמוד בציפיות ? למרבה הצער, לא. בפרקים הראשונים, דמותו המורכבת של בוריס ג'ונסון וכמובן המבטא הבריטי יצליחו אולי לשאוב אתכם לתוך הסדרה, במחשבה כוזבת כי מדובר בז'אנר שנע בין "בית הקלפים" האמריקאי ל"פולישוק" הישראלי אך עד מהרה, ככל שדמותו של ג'ונסון הופכת הזויה יותר ויותר בעודו מצטט את שייקספיר כדרך לשמר אדישות אל מול המגפה המתקרבת, תיאלצו לחזות בשחזורים של תפקוד בתי החולים ובתי האבות בבריטניה באופן מלודרמטי וטרגי שקשה לשאתו כשלא מדובר באמת בסרט דוקומנטרי. הדבר הטוב היחיד בסדרה הוא כנראה הפרק הראשון שבו אנו יכולים להתפעל מהשחקן האירי עטור השבחים קנת בראנה שנכנס לנעליו של ג'ונסון ומצליח, על אף יופיו, להיראות כמו ג'ונסון בגרסת הגיבן מנוטרדם ולהעביר את הגישה הכאוטית וההזויה של ראש הממשלה בכל הקשור לניהול מדינה במשבר. על פי הנתונים המובאים בסדרה, ג'ונסון, שמתפקד כראש ממשלה סחבק שנותן כיפים לשרי ממשלתו, וראש מנהל הבריאות בארצו התנהלו כאילו הכל תותים בחוץ, הוא פרסם נתונים שקריים על נתוני ההדבקה בארצו ועד שהכריז על סגר, נדבקו 1.5 מיליון איש בבריטניה זאת, למרות הפצרות מהצוות שלו, כאשר 95 אחוז מהנדבקים, נדבקו רק שבועיים לפני הסגר. כלומר, חיים רבים היו ניצלים אם הוא לא היה מתמהמה או עסוק בדחקות שייקספיריות. ג'ונסון גם סופג ביקורת בסדרה על מחסור חמור בציוד ובכוח אדם, דבר שגרם לאנשים רבים לחזור בהם מהתמיכה בברקזיט. רק לבסוף כשהוא חלה בקורונה בעצמו הוא מסיר מעט מהשאננות. לא ברור אם מטרת הסדרה היא ביקורת על הממלכה הבריטית, ביקורת על הברקזיט, או ביקורת על ג'ונסון שלרוב דווקא מהווה אתנחתא קומית בכל הסאגה ( "אני מרגיש כמו מקולי קלקלין ב'שכחו אותי בבית'", הוא אומר לחברי הצוות שלו כשהוא נדבק ואלפים מתים בארצו), או אולי ביקורת על אנגליה באופן כללי, אך היא בהחלט מעוררת השראה עבור יוצרים ישראלים להרים את הכפפה ולעשות סוף סוף סרט דוקומנטרי על המחדלים מאחורי הקלעים של קברניטי ספינת הקורונה כאן בישראל כאן ועכשיו ולא 40 שנה אחרי (ראו "שעת נעילה").