Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: לא מחדש אבל מהנה, מרגש ומדויק

"מה מקבלים אם מנגנים לאחור שיר קאנטרי? אישתך חוזרת אליך, אתה מקבל את העבודה שלך חזרה והכלב שלך חוזר לחיים". האם זו אשמתם של יוצרי "הולך בדרכי" שסיפור חייו של ג'וני קש איננו טרגי אפילו כמו המעשייה בבדיחה הזו? נכון, יש שם אח שנפטר בתאונה טראגית בילדותו, התמכרות לסמים, גירושין, אבל כל אלו הן חלק מההגדרות של תעשיית הבידור. ריי לפחות היה עיוור.

קאש (יואכין פיניקס) גדל בנשאוויל, ובהיותו בן 12 אחיו הבכור שיועד לכמורה, נהרג בתאונת ניסור שאת האחריות עליה הפיל האב על ג'וני הקטן, שחושב שהוא הפחות מוכשר בין ילדיו. בגיל 18 הוא מתגייס לצבא, ומוצב בגרמניה, וכשהוא חוזר מתחתן ומנסה להקים משפחה ועובד כסוכן מכירות, אך לא נוחל הצלחה יתרה בתחום.

רגע לפני שאישתו נשברת וחוזרת אל אביה לבקש עזרה, כשרונו של ג'וני בא לידי ביטוי והוא מקליט אלבום שנהיה להיט, ומשם הדרך לכוכבות - נפילה לסמים – חזרה להצלחה, היא לא ארוכה, ובמרחק שעתיים מאיתנו הצופים. בדרך לשם הוא עוד מספיק להתאהב בג'ון קרטר (ריס וויתרספון המצויינת) זמרת קאנטרי שהופיעה בסיבובי הופעות איתו, אך היא מסרבת לו, הוא כאמור נופל לסמים, מתגרש, משתקם למען אהבתו לג'ון, הם מתחתנים ומופיעים יחדיו עד מותם לעת זקנה. סוף הוליוודי אמיתי מהחיים.

הסרט נראה כמו שזה נשמע. זהו אולי הסרט הכי פחות קולנועי שנראה זמן רב על המסכים (בניגוד רב ל"על גאווה ודיעה קדומה" שגם עלה השבוע). יש תחושה של פלסטיות סינטטית על המסך. נדמה שכל שוט נלקח היישר מספר ההדרכה ליצירת דרמה ביוגרפית מרגשת. כל שוט מונה בול במקום, כל תנועת מצלמה מדוייקת ומתוזמנת בול בזמן, אבל זה כל כך בולט, שכל הקסם הקולנועי נהרס. כך לדוגמא הסצינה בפתיחה בה רואים את מות אחיו, היא שם רק כדי שבעתיד תהיה הצדקה לכל הבוז והזלזול שרוחש אביו של קש לבנו המצליח.

כל אלו לא מונעות מהסרט להיות מהנה, מרגש ומדויק. הרבה בזכות המשחק של פיניקס וויתרספון המצויינים, שמתעלים מעל לבימוי והעלילה התבניתיים כל כך. פינקיס מרשים מאד אבל הוא מחוויר ליד וויתרספון, שלוקחת את הבלונד שלה, צובעת לחום שמוסיף לה המון איכות וחן שלא רואים כל כך הרבה בימינו. עכשיו אחרי הזכייה בגלובוס הזהב והמועמדות לאוסקר לשני הכוכבים, ניתן רק לקוות שנראה אותם יותר בתפקידים מהסוג הזה.

בהתחשב בעובדה שהסרט גרף מספר לא קטן של פרסי גלובוס הזהב, נשאלת השאלה האם זה מה שיש להוליווד להציע? בסה"כ זה אינו סרט רע, הוא מרגש ומעניין, אבל הוא לא מחדש. האם הוליווד תקועה עדיין במסורת פס הייצור האולפנית מלפני 50 שנה, רק שלא באופן מסודר ושיטתי? האם על הצופה המעט איטליגנטי ללכת ולחפש את הריגושים וההנאות האמיתיות בשולי היצריה האמריקאית ובאיזורים אחרים בעולם? עם הזמן נדע.

בינתיים נשלח אתכם לקולנוע ל"הולך בדרכי" שלמרות הבעיות הוא בהחלט סרט ראוי.