Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מינכן

מינכן - ביקורת סרט

מאת: יאיר הוכנר

06/02/2006

שלח לחבר הוסף תגובה

סטיבן שפילברג טוען ש"מינכן" הוא יצירה שמטרתה לקדם את הדו-שיח לשלום בין הישראלים והפלסטינאים. שפילברג גם טוען שדם זה דם ולא משנה לאיזו דת או לאום שייך הנפטר. חווה אלברשטיין בשירה המצמרר "חד גדיא" עושה את זה פי אלף יותר טוב. גם חנוך לוין עשה את זה בצורה מבריקה במחזה המצמרר "רצח". תעזבו אתכם מהטענות הפוליטיות שהסרט נגדנו, שהסרט מציג באור שלילי את מדינת ישראל, שעושים השוואה בין המחבלים והספורטאים. אני משאיר לשאר המבקרים לדון בנושאים הללו.

הבעיה המרכזית של "מינכן" היא לא במסרים הרדודים או בתחושה שיש שנאה עצמית כל כך עזה של היוצרים כלפי המקורות היהודיים שלהם. הצרה הגדולה של "מינכן" היא השעתיים וחצי הארוכות והמשעממות שלו. הסרט הזה פשוט משעמם. הוא עמוס במונולוגים ודיאלוגים מופרכים. עד שיש סצנות פעולה אתה לא מזדהה עם הדמויות. אריק באנה פשוט איום, והדבר היחיד שהצליח להחזיק אותי קצת במתח הוא המשחק המשעשע, "זהה את השחקן הישראלי/אירופאי". למזלי הרב שחקנים ישראלים ואירופאים מפורסמים רבים מופיעים לשתי שניות או יותר במהלך הסרט. כך שבכל סצנה חיפשתי את המפורסם התורן. ואם זה מה שעניין אותי כל הסרט, אז בהחלט מדובר במוצר צריכה הוליוודי מביך במיוחד.

את הרדידות הפוליטית שלו בהבנת המצב במזרח התיכון של התסריטאי טוני קושנר יכולנו לראות במשפט תלוש ומיותר אחד בסצנה האחרונה במיני סדרה, "מלאכים באמריקה": "אני מכיר בזכות הקיום של מדינת ישראל אבל על הגדה המערבית ורמת הגולן להיות המולדת של הפלסטינאים". עכשיו דמיינו את המשפט הזה לאורך שעתיים וחצי. מה שתקבלו זה תסריט מגוחך וארוך. גם על אמינות אין על מה לדבר. כאשר שפילברג עיוות את סיפורו של אוסקר שינדלר והכניס מוטיבים אנטישמיים ורקח מוצר הוליוודי רדוד, הצופים רצו אל בתי הקולנוע להזיל דמעה על הילדה עם השמלה האדומה. מה ציפיתם, שהסרט על אירועי "מינכן" יהיו אמינים? שפילברג הוא במאי שנהנה ממעמד ששום במאי בעולם כולו לא זוכה לו. סרטי הקיץ שלו שוברים קופות בלי הרבה רחמים, וסרטי החורף ההיסטוריים המשכתבים את ההיסטוריה בלי הכר, זוכים לתשואות ממבקרי הקולנוע כמעט באופן עיוור.

עכשיו עם "מינכן" פרצופו האמיתי של שפילברג "הרציני" נחשף. יוצר ילדותי שחשקה נפשו להיות פוליטי. "אלימות מובילה לאלימות" זועק הבמאי, "נקמה מובילה לנקמה", הוא ממשיך לזעוק ובאופק על רקע סירובו של אבנר המחסל לחזור לישראל מופיעים מגדלי התאומים. אז מה שפילברג רצה להגיד בזה? שאירועי "מינכן" הובילו לאסון התאומים? שמסע הנקמה של בוש מיותר וצריך ללכת ולחבק את האויבים במקום לדרוש נקמה? מה רוצה המשורר להגיד? אין תשובה. "מינכן" הוא סרט סתום שזועק סיסמאות רדודות אבל דרך פרקטית לפתרון הוא לא מציע. בשירה הקלאסי של אלברשטיין ובמחזה מצמרר השיער של חנוך לוין הגלגל ממשיך להתגלגל, אין פתרון. האלימות רק תלך ותקצין ואין אשמים, הצדדים כבר אבדו כול שליטה.

שפילברג וקושנר לעולם לא יעזו לצאת עם מסר כל כך אפל ולא ידידותי לסביבה. אז הם מסיימים את הסרט בלי להגיד כלום. הפתרון מבחינתם הוא לעזוב את מדינת ישראל ולעבור לגור בארה"ב. מבחינתם אפשר להיות יהודי טוב גם בהוליווד ובמנהטן. "מינכן" מבוים במקצוענות בדיוק כמו שסרטי ג'יימס בונד מבוימים במקצוענות. ההבדל המהותי בין סרטי 007 לשפילברג הוא במהות. "מינכן" לוקח את עצמו ברצינות תהומית שגובלת בשיגעון גדלות ואילו סוכן הוד מלכותה מבוים בקלילות ומטרתו היחידה היא לבדר. "מינכן", בדיוק כמו הסרטים הראשונים בסדרת 007, מבוסס על ספר. בשניהם האמינות שואפת לאפס. ההבדל הוא ששפילברג וקושנר לקחו את הספר "נקמה" בשיא הרצינות ולא שמו לב שהוא מזכיר יותר מדי את ספריו המשעשעים של איאן פלמינג. אולי הדבר הטוב היחיד בסרט הוא הופעתו של דניאל קרייג, מי שעתיד להיות ג'ימס בונד בחורף 2006.

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »