Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: טרומן קפוטה

היום עולה בבתי הקולנוע ברחבי הארץ אחד הסרטים המדוברים של השנה ואחד המובילים הבולטים בטקס האוסקר הקרוב, "טרומן קפוטה" בכיכובו של פיליפ סימור הופמן שכבר זכה בפרס גלובוס הזהב (ועוד כמה פרסים( על משחקו בסרט. הסרט, שקוצר שבחים לא רק על המשחק אלא גם על התסריט והבימוי מועמד לחמישה פרסי אוסקר: הסרט הטוב של השנה, הבימוי (בנט מילר), השחקן (פיליפ סימור הופמן), שחקנית המשנה (קתרין קינר), ותסריט המבוסס על חומר כתוב (דן פוטרמן).

[*]

בנובמבר 1959, טרומן קפוטה (פיליפ סימור הופמן), הסופר של "ארוחת בוקר בטיפאני" ודמות מרכזית במה שיתואר אחר כך כמושג ג'ט סט, קורא מאמר בעמוד האחרון של העיתון ניו יורק טיימס. הכתבה מגוללת את רציחתם של ארבעת בני משפחת החוואים – הקלאטרס – בעיירה הולקומב שבקנזאס. סיפורים דומים מתפרסמים בעיתונים אחרים כל הזמן, אבל משהו תפס את עינו של קפוטה. הוא האמין כי דרך הסיפור הזה, תינתן לו ההזדמנות להוכיח כי עם כתיבה מעולה, ובידי הסופר הנכון, ספר המתבסס על עובדות והוא לא בדוי יכול להיות מרתק בדיוק כמו סיפורת. מה ההשפעה שהייתה למרצחים על העיירה הקטנה המוקפת במישורים הרחבים? עם נושא זה במחשבתו – ובלי לתת את הדעת או העניין אם הרוצחים ייתפסו אי פעם – הוא משכנע את השבועון ניו יורקר לתת לו את המשימה אשר למען השלמתה הוא נוסע לקנזאס. מלווה אותו היא חברת ילדותו מאלאבמה: הארפר לי (קתרין קינר), אשר חודשים מעטים אחר כך תזכה בפרס הפוליצר על כתיבת הספר "מות הזמיר".

אמנם קולו הילדותי, התנהגותו המשונה ובגדיו יוצאי הדופן מעוררים חשד אצל תושבי העיירה, המחשיבה את עצמה כנציגת המערב הנושן, אך קפוטה שובה את ליבם וזוכה במהרה באמונם של המקומיים, ובמיוחד את אלווין דיואי (כריס קופר), סוכן משרד החקירות של קנזאס הרודף אחר הרוצחים.

[*]

בשלב מסויים הרוצחים נתפסים בלאס ווגאס ומוחזרים לקנזאס, שם הם נשפטים, מואשמים ונידונים למוות. קפוטה מבקר אותם בכלא. ככל שהוא לומד להכיר אותם יותר, כך הוא תופס כי במקום כתבה יש בידיו חומרים לכתיבת ספר, ספר אשר יכול להיכלל ברשימת הגדולים ביותר של הספרות המודרנית. הנושא המרכזי בו טעון ועמוק אשר העסיק סופרים אמריקנים רבים: המדינה הבטוחה והמוגנת אשר בני משפחת קלאטרס הכירו והארץ חסרת השורשים והמוסר מתוכה יצאו שני המרצחים. מתחת למעטה הססגוני של קפוטה מסתתר סופר בעל שאיפות גדולות. אבל גם הוא תוהה אם ביכולתו לכתוב את הספר – הספר הגדול – שהגורל, כך הוא מאמין נתן לו. "לפעמים, כשאני חושב כמה טוב הספר יכול להיות," הוא כותר לחבר, "אני בקושי נושם".

[*]

בספרו "בדם קר" טרומן קפוטה ניסה ליצור משהו חדש לגמרי – את מה שהוא תאר כמו "נובלה עיונית". מטרתו הייתה ליישם את הטכניקות של הסיפורת – בחירה אמנותית ועינו של הסופר לספר פרטים – לכתיבה עיונית. הוא רצה להוכיח כי נרטיבי עובדתי יכול לסחוף כמו המותחן הבדיוני ביותר.

עד להוצאתו של "בדם קר" לאור בשנת 1966 סופרים "אמיתיים" חשו כי עליהם ללכת בעקבות פיצג'ראלד, המינגוויי ופוקנר ולכתוב סיפורת. עיון היה עבור היסטוריונים ועיתונאים. קפוטה התווה דרך חדשה. בעשורים שיבואו טובי הסופרים באמריקה ימצאו את נושאיהם, כפי שהוא מצא, בעולם הקשה שבו המציאות שולטת.

טרומן ניחן בכישרון טבעי לשווק את עצמו כפי שהסלבריטאים של היום מגיעים לדרגת קאלט. שמו הוזכר בעיתונים, שבועונים ותוכניות טלוויזיה. כשהוא היה מתהלך ברחובות מנהטן נהגי משאיות היו צועקים לעברו – "היי, טרומן, מה העניינים? – ומרכזניות היו מזהות את קולו בשנייה שהיה מתקשר דרכן.

[*]

בשנת 1967, בדיוק שנה אחרי שהספר יצא לאור, הבמאי ריצ'רד ברוקס בא עם צוותו להולקומב לצלם את גרסתו הקולנועית. ברוקס נמנע מראוותנות הוליבודית וצילם את הסרט בשחור לבן עם שחקנים לא מוכרים – רוברט בלייק וסקוט וילסון – בתפקידים של פרי סמית ודיק היקוק. אולם, הוא כן ליהק בתפקיד אלווין דיואי שחקן יחסית מוכר, את ג'ון פורסיית שיתפרסם מאוחר יותר בזכות סדרת הטלוויזיה "שושלת".

הצילומים נערכו בבית משפחת קלאטר ובאתרים מקוריים נוספים. ברוקס צירף לסרטו שבעה מחבר המושבעים המקורי, התליין האמיתי, וגם את הסוס של ננסי קלאטר, בייב. טרומן בקר באתר הצילומים, זכה לתשומת לב רועשת עד שלברוקס לא הייתה ברירה אלא לבקש ממנו לעזוב. טרומן עשה כבקשתו, לא לפני שהצטלם עם בלייק ווילסון, לטובת כתבת שער בשבועון "לייף".

הסרט זכה להצלחה מסחרית וביקורתית והיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר: בימוי, תסריט מעובד, צילום ומוסיקה.

לספר גרסה טלוויזיונית נוספת שצולמה בשנת 1996 עבור ערוץ הולמרק, בכיכובם של סם ניל, אריק רוברטס ואנטוני אדוארדס.

טרומן קפוטה היה איש אקצנטרי, הומוסקסואל מוצהר (דבר חריג מאוד בנוף האמריקאי של שנות השישים) ונראה כי כתיבת הספר "בדם קר" השפיעה עליו באופן קשה ממנו הוא לא הצליח לצאת. הוא בקושי כתב (סיפורים קצרים ונובלות) ומת בשנת 1984, בגיל 59, ממנת יתר. התמונה למטה היא של קפוטה, האיש.

[*]