הבמה של ראדה ביקורת סרט

The Forty-Year-Old Version Movie Review

יעל מאורר אליאב על "הבמה של ראדה":
"סרט מצחיק ומרגש על מחזאית המחפשת את דרכה באמנות ובחיים"

סרט ארכיון שתף/י

משחק ראדה בלנק, פיטר י. קים, אוסווין בנג'מין, ריד בירני, אנדרה וורד, אימאני לואיס במאי/ת ראדה בלנק

קומדיה

ביקורת סרט להבמה של ראדה מאת יעל מאורר אליאב | כתבת סדרות

ציון המבקר

"מצחיק ונוגע"

דירוג הגולשים

אין עדיין הצבעות לסרט זה. דרגו עכשיו!

0/10

היכן תצפו?

בקולנוע

בבית

לא אצפה

שלח/י

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

"הבמה של ראדה" מספר את סיפורה של אישה אפרו-אמריקנית בת כמעט ארבעים, ראדה בלנק, מחזאית שסומנה כהבטחה גדולה בעברה, אך מתקשה לשחזר אותה מאז. היא מלמדת תיאטרון חבורת בני נוער בתיכון, נאבקת בניסיון להעלות שוב מחזה שלה בבמה נחשבת, אך גם חוזרת לאהבתה הגדולה מימי התיכון: כתיבת וביצוע ראפ. זהו סרטה הראשון של בלנק, שכתבה ביימה ומככבת בתפקיד הראשי, עליו היא זכתה בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס ובאהבת המבקרים. שם הסרט באנגלית הוא The-Forty-Year-Old Version כלומר "הגרסה בת הארבעים", מחווה לסרט הקאלט של ג'אד אפאטו "בתול בן 40"."הבמה של ראדה" מספק גרסה נשית, שחורה, מצחיקה ולעיתים רווית הומור וולגרי ומיני, כמו הסרט שאליו היא מתייחסת. שם הסרט מתייחס גם לשורה מהראפ של ראדה בו היא מספרת על עצמה בגרסתה בת הארבעים. כך מרמזת בלנק לנושא הסרט: איזו גרסה של עצמך תבחרי כאשר את מגיעה לגיל ארבעים ומרגישה שעדיין לא מימשת את ההבטחה שתלו בך? הבחירה לקרוא לגיבורת הסרט בשמה של היוצרת והשחקנית הראשית ממסמסת את הגבולות בין הבדיוני לתיעודי. הסרט משחק במרחב הזה בין סיפור "אמיתי" לבין בדיון. חכו בסבלנות לאחר כותרות הסיום ותראו את ה"דבר האמיתי".

בלנק שילבה בסרט את סיפור חייה בהקצנה קומית ודרמטית ויצרה סרט מצחיק ונוגע על חייה של אישה בשלב מעבר בחייה, המוצאת נחמה במקום בלתי צפוי. כמו גיבורתה, גם בלנק היא כותבת וראפרית, והעמדת הסיפור שלה במרכז הסרט מאפשרת לה לגעת בדילמות של אישה יוצרת מול אגואים גבריים גדולים ובעיית הייצוג של אפרו-אמריקנים על הבמה, בתיווך ומימון של גברים ונשים לבנים עשירים ופריבילגיים. זהו סרט על עשייה אמנותית, ועל הקושי להיות אמן הנאמן לעצמו מול דרישות השוק, קובעי הטעם ושומרי הסף.הסרט נוגע בנושא הנפיץ של ייצוג דמויות אפרו-אמריקניות בתיאטרון. ראדה מתייחסת שוב ושוב למה שהיא קוראת לו "פורנו של עוני", כלומר ייצוג של שחורים כמסוממים וזונות, שהוא ארוטיזציה של הסבל השחור עבור קהל לבן. הסרט מבקר בהומור גם את הצגת "השחורים הקסומים" מהדרום העמוק של ארצות הברית, גם הם המצאה של יוצרים לבנים, הרואים בהם משהו מיתולוגי, ולא אנשים בשר ודם. העיסוק בכך מספק לסרט כמה רגעים מצחיקים במיוחד. שאלת הייצוג האותנטי מרכזית בסרט. כאשר המפיק הלבן אומר לראדה על המחזה שכתבה: "אני לא מרגיש שאישה אפרו-אמריקנית כתבה את המחזה הזה", האירוניה זועקת. הלבנים יוצרים גרסה שלהם ל"אותנטיות", והתוצאה בהתאם. אותו מפיק משתעשע ברעיונות לכתוב מחזמר על דמות היסטורית נשית אפרו-אמריקנית, בעקיצה מכוונת על המחזמר המצליח "המילטון", ובכלל על הפיכת סבל היסטורי למחזמר קליט.

הסרט מצולם בשחור-לבן עם גיחות קטנות לצבע ברגעים מסוימים בעלילה. הוא מתרחש בהארלם, ומלווה במוזיקת ג'ז והיפ-הופ. הבחירה בשחור לבן "אמנותי" לאורך כמעט כל הסרט ונגיעות הצבע הן מחווה נוספת לסרטו של ספייק לי, "לא יכולה בלי זה" (1986) המספר על אישה שחורה צעירה בהארלם ומפגשיה עם הגברים בחייה, שאחד מהם מגולם על ידי ספייק לי. בסרט הגיבורים מתראיינים מול המצלמה ומספרים על חייהם, כדי ליצור תחושת סרט תיעודי. "הבמה של ראדה" משחזר גם את האלמנט הקולנועי הזה כמו גם את המעבר לצבע, שאצל ספייק לי, היה מחווה לקלאסיקה הקולנועית "הקוסם מארץ עוץ" שבו דורותי עוברת לתוך העולם הצבעוני של עוץ מהעולם המונוכרומטי שהוא קנזס. "הבמה של ראדה" בורא מחדש את הארלם הציורית שברא לי בסרטו המופתי שהוא שיר אהבה להארלם וליושביה. המחזה שכותבת בלנק גם הוא על יושבי הארלם, וכך הסרט משחק עם המורכבות של ייצוג המקום בו חי האמן שהוא מקור השראה עבורו, אבל גם מקום שיש בו עוני, סבל וייאוש.המוקד האמנותי השני בסרט הוא הראפ: חריזה מאולתרת, רבת משחקי לשון ומתוחכמת מאד, המדיום שדרכו ראדה מבטאת את הכאב והתשוקה שלה. הסרט מדגיש את היכולת התרפויטית של הראפ ככלי להתמודדות עם זעם וכאב באמצעיים אמנותיים. כמה מהרגעים היפים ביותר בסרט סובבים סביב המפגש עם ראפרים וראפריות, מוכשרים יותר ופחות. הסרט אינו מתכחש לאופי האלים והמיני במופגן של המדיום, אבל במקרה של ראדה, הראפ הוא בעיקר מצחיק. ראדה משתמשת בהומור מוקצן כדי לספר סיפור, וכמו שאומרת אחת הדמויות בסרט: "צריך לפעמים לספר סיפור"."הבמה של ראדה" הוא סיפור על אמנות, אהבה, נאמנות לעצמך מול דרישות הקהל, התמודדות עם אובדן, השלמה עצמית והגשמה עצמית, וכל זה בשילוב של הומור מוקצן עם רגעים של כאב מוחשיים מאד. ראדה היא אישה לא מושלמת בעליל אבל כובשת את המסך מהרגע הראשון. הסרט מראה עולם שבו לאמנות יש עדיין תפקיד משמעותי. חיי האמנית מוצגים בו בהומור כואב, אבל ביסודו זהו סרט אופטימי על היכולת להיות נאמן לעצמך ולבטא את עצמך דרך האמנות. אולי זוהי פנטזיה שבה "ארץ עוץ" של הצבעים החיים והאמנות היא מקום שאפשר לחיות בו, גם כשהעולם נדמה שחור-לבן. ("הבמה של ראדה" זמין לצפייה בנטפליקס).

יעל מאורר אליאב | כתבת סדרות

עמוד הסרט תמונות מהסרט הוסף/י ביקורת!

שתף/י