ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד ביקורת סרט

The Personal History of David Copperfield Movie Review

יעל מאורר אליאב על "ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד ":
"עיבוד קרקסי ונטול רגש לספרו האישי ביותר של דיקנס"

סרט ארכיון שתף/י

פוסטר The Personal History of David Copperfield

משחק דב פאטל, טילדה סווינטון, יו לורי, פיטר קפלדי, בן ווישאו במאי/ת ארמנדו יאנוצ'י

קומדיה

ביקורת סרט לההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד מאת יעל מאורר אליאב | כתבת סדרות

ציון המבקר

"איפה דיקנס?"

דירוג הגולשים

ראית את הסרט? העבר/י את העכבר ודרג/י!

5.2/10

היכן תצפו?

בקולנוע

54.5% בבית

9.1% לא אצפה

36.4%

שלח/י

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

העיבוד השאפתני לספרו האוטוביוגרפי ביותר של צ'רלס דיקנס, "דיוויד קופרפילד", הספר שדיקנס העיד שהוא האהוב עליו ביותר, מנסה ללכוד כמה וכמה ציפורים בבת אחת. נראה שהיוצר מסתמך על כך שצופיו מכירים את הסיפור על דיוויד קופרפילד, הנחה שאפשר לפקפק בה. לכן נלקחה כאן חירות אומנותית רבה בדרך בה מסופרת העלילה, בליהוק השחקנים, ואפילו, ברגע מסוים לקראת סוף הסרט, באמירה של דמות בספר ליוצר שלה: "כתוב אותי מחוץ לעלילה". אותה דמות, דורה ספנלו (מורפיד קלרק) אהובתו ואשתו של דיוויד קופרפילד, פשוט נעלמת. אותה שחקנית משחקת תפקיד כפול: גם כאמו של דיוויד, שמתה בגיל צעיר, וגם אשתו האהובה שמתה אף היא בדמי ימיה. ההקבלה הזאת בין דמות האם לאישה קיימת גם במקור הספרותי ולכן יש היגיון בבחירת אותה שחקנית לתפקיד. עם זאת, תפקידה של דורה בספר מרכזי והאבל על מותה משחק תפקיד מרכזי ברומן. זוהי רק דוגמה אחת לשינוי מהמקור הספרותי. יש עוד רבות כאלה.הבמאי ארמנדו יאנוצ'י, הידוע בסאטירות פוליטיות חדות, שנונות ועוקצניות כמו הסדרה "ויפ" והסרט "סטאלין מת", בחר ללהק לתפקיד דיוויד הבוגר את דב פאטל ("נער החידות ממומביי"), שחקן בריטי ממוצא הודי, בחירה שאמורה ברוח הזמן, לערער על המציאות הכל-לבנה בקולנוע. כך גם אגנס מגולמת על ידי שחקנית שחורה (רוזלינד אלעזר) ,ואביה על ידי שחקן ממוצא אסייתי (מת'יו קוטל). אמו של סטירפורת', חברו של דיוויד, המגולם על ידי שחקן לבן (אנורין ברנרד) מגולמת על ידי שחקנית שחורה (ניקי אמוקה בירד). לעומתן, הדמויות של מר דיק (יו לורי) ודודתו של דיוויד (טילדה סווינטון) הן לבנות דווקא. אלה רק כמה דוגמאות. נראה שהסיבה לליהוק המגוון אתנית הזה היא הגיוון לשמו. כלומר, בעולם שיוצר הסרט, עלינו לקבל גיוון גזעי כמובן מאליו.

הסרט מבוסס על רומן אוטוביוגרפי, המספר על מסעו של הילד מילדות לבגרות. זהו רומן חניכה קלאסי ברוח המאה ה-19, שבו עוברות על הגיבור הרבה תהפוכות ותלאות עד שהוא מגיע לבגרות ולהגשמה עצמית. במקרה של דיוויד קופרפילד, ההגשמה העצמית הזאת מגיעה כשהוא הופך לסופר. לכן, הסרט אינו נח לרגע במשימתו להראות לצופים את דיוויד/דיקנס כמי שנולד להיות סופר, ועוסק בכתיבה מילדות. הוא רצוף סצנות בהן כותב דיוויד על פתקים תיאורי דמויות ואת דרך הדיבור האופיינית להן, ואף מצייר אותן. דיוויד מוצג גם כמספר סיפורים על חייו, שבתחילה הוא טוען שהם בדיוניים, עד לרגע בסוף הסרט בו הוא מתוודה שכל הסיפורים האלה הם על אנשים אמיתיים.הסרט פותח ומסיים בסצנה בה דיוויד מופיע בפני קהל צופים נלהב באולם מלא מפה לפה ומספר להם את סיפורו. בזאת מחזק הסרט את ההקבלה בין הסופר לדמות: צ'רלס דיקנס נודע באישיות התיאטרלית שלו ובהופעותיו בפני קהל. בהתאם לכך, הסרט עצמו תיאטרלי במופגן. הוא פותח בסצנה על במה שעליה מופיע הסופר, הנכנס לתוך הסיפור, באופן ממשי. דמותו של דיוויד הבוגר פוסעת לתוך סצנת הולדתו. כך הוא כבוגר מציץ יחד עם אמו והאומנת שלו לתוך העריסה שלו כתינוק. עוד תחבולות תיאטרליות מופיעות למשל כאשר יד ענקית מופיעה מעל ראשי הדמויות ומסתבר בסצנה הבאה שזוהי ידו של האב החורג המרושע של דיוויד.

הרומן הנודע הזה עובד למסך פעמים רבות, לקולנוע ולטלוויזיה. צפייה מחדש בעיבוד קולנועי מ-1970 מוכיחה שהקפיצות הכרונולוגיות אינן המצאה עכשווית: גם בעיבוד הקולנועי ההוא ובמיני סדרה מאוחרת יותר של 'הולמרק' הסיפור של דיוויד מתחיל בהיותו סופר בוגר וחוזר אחורנית בפלשבקים לילדותו ולנעוריו. אך בעיבודים קודמים אלו, נשמרת הרוח של דיקנס שבה דמויות מוזרות וחביבות כמו מר דיק והעפיפון שלו, או מר מיקובר שבטוח תמיד שמשהו טוב יצוץ למרות כל צרותיו, פוגשות דמויות שהן הרוע בהתגלמותו כמו אביו החורג של דיוויד, או אוריה היפ, המעמיד פני צנוע על מנת ללכוד את אדונו בחולשתו ולהשתלט על העסק שלו. ביקום הדיקנסי הצחוק והדמע, הטרגדיה והפארסה חיים באותו מישור. הפאתוס וההומור מאפיינים את דמויותיו ואת העלילה כאחת.בעיבוד הנוכחי נדמה שנשארה הקרקסיות של דיקנס, כמו גם המוטיב המרכזי בעלילת הספר, המופיע כבר במשפט הראשון שלו: האם אהיה הגיבור של חיי? שואל המספר הבוגר, המסתכל אחורנית לסיפור חייו ומנסה להרכיב מחדש את "דיוויד קופרפילד", הילד הקרוי על שם אביו המת, והנודע בשמות שונים לאנשים שונים. שאלת הזהות היא מרכזית לכל רומן חניכה, והרומן של דיקנס עוסק בה לכל אורכו. אך העיסוק ברגש האנושי על כל מורכבותו הוא אספקט לא פחות מרכזי.האם יכול אדם להיות טוב ורע בעת ובעונה אחת? האם אהבתנו את חברינו הטובים עשויה לעוור אותנו למגרעותיהם ולגרום לכך שכל מניפולציה שלהם עלינו תתקבל כמחווה של אהבה? האם אהבה רומנטית היא בסיס לחיי זוגיות טובים? כיצד אנחנו משכפלים בלי דעת את מעשיהם של הורינו וכיצד נוכל לשבור את הדפוס הזה? כל אלו הן שאלות שעולות במהלך הספר האינטרוספקטיבי הזה. בעיבודו לקולנוע הלכו לאיבוד הרגשות העמוקים והפכו לקרקס צבעוני מרצד ויצירתי אך ללא הלב הפועם והעין הדומעת וצוחקת כאחת המהווים את סימן ההיכר של הסופר המורכב ורב ההמצאה.

יעל מאורר אליאב | כתבת סדרות

עמוד הסרט תמונות מהסרט הוסף/י ביקורת!

שתף/י