אומרים שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. נראה שאפשר לומר בדיוק את אותו הדבר על סרטו החדש של ניל ברגר ("אמן האשליות", "מפוצלים", "ללא גבולות"), "הנוסעים", שעל פניו מכיל המון מרכיבים אשר יכלו להבטיח לו להפוך ליצירה סוחפת שחוטאת אפילו באמירה וערך אמיתיים, אולם, בפועל, נראה שסך החלקים לא מצליח להתחבר לכדי יצירה שלמה, עמוקה ובעלת ערך מקורי. וזה חבל. לסרט יש בעיה מרכזית אחת, שהוא לא מבין איזה סוג סרט הוא רוצה להיות, ובעיקר מה הוא רוצה מאיתנו - הצופים.''הנוסעים" מציע הצצה לעולם עתידני ואפוקליפטי, בו לאנושות אין דרך להמשיך ולנהל את חייה על כדור הארץ והיא נאלצת למצוא כוכב חלופי. כשכוכב הנמצא במרחק 86 שנים מכדור הארץ נראה כמו הפתרון המבטיח ביותר להמשכיות המין האנושי, קבוצה של 30 ילדים מחוננים שנוצרו בתנאי מעבדה נשלחת אל אותו הכוכב כשלנגד עיניהם ייעוד אחד בלבד - להשלים את המשימה להמשיך את המין האנושי. ככל שהם גדלים, הידיעה שהם לעולם לא יזכו להגיע אל אותו כוכב חלופי ולחיות את חייהם כפי שהם היו רוצים מתחילה לכרסם בחייהם של הנוסעים הצעירים ולטלטל את הסטטוס -קוו שעל פיו הם חיו את חייהם בחללית.
פרסומת
במהלך הצפייה באותה דרמת נוער מדע בדיונית, עתידנית-אפוקליפטית, המתרחשת ברובה על חללית - מתהווה תחושה של מוכרות וסרבול. מצד אחד, נראה שבין אם אתם גיקים של סרטי חלל, גרופים של סרטי נוער רומנטים שטופי הורמונים, או חובבי ז'אנר המדע הבדיוני האפוקליפטי- כל אחד ואחד מכם ימצא מה לאהוב בסרט הזה. הסרט לוקח את כל אחד מהז'אנרים האלו, והאלמנטים המזוהים איתם, ומשתמש בהם (גם אם בצורה פשוטה ביותר ובלי מהלכים מפתיעים או מטלטלים במיוחד) לטובת מיצוי של אותן מוסכמות ז'אנריסטיות מצופות ואהובות.מצד שני, אי אפשר להתחמק מהעובדה שהשימוש בכל אותן מוסכמות יוצרת תחושה של עודפות ושחזור. תחושה זו מלווה אותך לאורך כל הצפייה בסרט, שמרגיש כמו הילד המתבגר של שני הסרטים- ''שיווי משקל'' (עם כריסטיאן בייל) ו''הנוסע השמיני'', עם תפנית לקראת החצי הראשון של הסרט שהופכת אותו לגרסת חלל משונה של ''בעל זבוב". עם העודפות של כל אותם כיוונים אפשריים וקצוות חוטים, המכילים בחובם בסיסים רעיוניים מבטיחים, נראה שהסרט לא בטוח איזה סיפור הוא רוצה לספר. דבר זה, לא רק שגורם לבלגן אלא הופך את הדיון שהסרט מבקש לקיים, דיון על כרוניקת התדרדרותו של האופי האנושי, לשטחי, ובכך גם את השתלשלות האירועים לאקראית, סתמית ולא משכנעת.
כאן גם נכנסת לתמונה דמותה של סלה, אחת מהדמויות הראשיות בסרט, המגולמת על ידי לא אחרת מאשר לילי-רוז דפ. למרות שמאחורי דפ הצעירה עומדת קריירת משחק לא קטנה, וזוג הורים מוכשרים ומלאי כריזמה (ג'וני דפ וונסה פאראדי), נראה שלילי רוז לא נדבקה במאפיינים אלו ואת הופעתה בסרט זה בהחלט אפשר להגדיר כסתמית וחיוורת אל מול שני השחקנים שלצידה- טיי שרידן ("שחקן מספר 1") ובמיוחד פין וויטהאד ("דנקרק").בסך הכל, בתור סרט נוער- "הנוסעים" מקיים את ההבטחה המצופה ממנו. האיטיות האימתית שבה הסרט מתקדם, מצליחה לבוא לידי ביטוי בצילום ובסט הקלסטרופובי המסקרן השואב אותנו לצפות בכל רגע להתפרצות ולנורא מכל. אולם, מאחר ולסרט פוטנציאל להיות יותר מרק סרט נוער, נראה שאת מקומו של הדיון הפילוסופי המרתק תפסו משולשי אהבה, בגידות, אהבות נכזבות ועוד נושאים רבים המזוהים ופונים לקהל היעד, המעפילים על כל פן עמוק ובעל משמעות שהסרט מכיל.
מלבד קולין פארל שמוסיף קצת בשר ומשחק איכותי לסרט המד"ב הזה, שאר הצוות הוא ילדים שנאלצים לשחק תסריט שגדול עליהם בשתי מידות. העלילה אינה הגיונית והטוויסט חלש ובכלל לא מרגישים שזה היה טוויסט. כל רעיון ספינת הדורות נשבר כשהילדים מחליטים למרוד ונוצרים מחנות כאילו מדובר בקייטנת קיץ. זה מעולם לא היה קורה במציאות כי כולם יודעים שהם נמצאים באמצע החלל לבד והראשון שימרוד גוזר על כולם עונש מוות. בקיצור סרט לא אמין והביקורות ב-IMDB ו-RT מוצדקות. תראו בבית..