ניק (מל גיבסון), פרסומאי שוביניסט החושב שהוא מתת האל לנשים, לא יודע איך להתמודד עם כך שהוא איבד את הקידום שלו לטובת הבוסית החדשה (הלן האנט). אבל רוצה הגורל, ובעקבות תקרית מביכה למדיי, ניק מתחיל לשמוע מה נשים חושבות. הוא פשוט מתחיל לשמוע את המשפטים שרצים בתוך הראש שלהן בזמן שהן לידו. הוא, כמובן, נהנה מהעניין ומשתמש ביכולת החדשה שלו כדי להסיט את הדברים לטובתו. ועם זאת, הוא עומד לעבור שינוי בשל הידיעה החדשה על מה שנשים שרוצות.מל גיבסון חוזר לנישה שהוא טוב בה - קומדיה. הוא אינו שחקן מוכשר, וכנראה לא יהיה כזה אף פעם. ואולם, העוויות הפנים והקסם האישי שלו אכן עוברים מסך בסרט זה. כללית הוא מביא הרבה אותנטיות לדמות שהוא מגלם. גם הלן האנט מקסימה, כדרכה, בגילום הבוסית החדשה של ניק, אם כי התפקיד שניתן לה מקוצץ יחסית בסרט.
פרסומת
אל תתפסו אותי כשוביניסט, בשל הדברים הבאים שאומר. הסרט בוים מנקודת מבט נשית, וטביעות ידה של הבמאית ניכרות בסרט. הסרט, שמתחיל כקומדיית מצבים עם הרבה פוטנציאל, הופך בהמשכו להיות רגשי וקיטשי, לפעמים במינון מוגבר מדי. אם כי איני רואה כל רע בקיטש עקרונית, עולה התחושה שהקיטש בסרט הזה הנו מיותר לחלוטין. ועם זאת, על הבימוי הלקוי מחפה תסריט שנון למדיי ומשחק טוב של השחקנים, לרבות מריסה טומיי הנפלאה בתפקיד המלצרית המאוהבת בניק (וכולי תקווה שעוד נשמע ממנה בסרטים נוספים) ולרבות הופעת אורח חביבה למדיי של בט מידלר.יצוין גם הפסקול הטוב של הסרט - משירים של פראנק סינטרה ועד למרדית ברוקס וכריסטינה אגילרה. הפסקול זורם עם הסרט, ובהחלט מוסיף לו חן.
לסיכום: משעשע בהתחלה, קיטשי בסוף, ועם זאת בילוי רומנטי מהנה לזוג. 7 בסולם יגאל.