סינגל מילפית: ביקורת עונה ראשונה

Smilf Series Review

יוחאי גורלי על "סינגל מילפית: ביקורת עונה ראשונה":
"סדרה חדשנית בצורה וחתרנית בתוכן"

שתף/י

משחק פרנקי שו רוזי אודונל קוני בריטון רייבן גודווין

קומדיה

ביקורת סדרה לסינגל מילפית: ביקורת עונה ראשונה מאת יוחאי גורלי | כתב טלוויזיה

ציון המבקר

"זהב טלוויזיוני"

דירוג הגולשים

ראית את הסדרה? העבר/י את העכבר ודרג/י!

10/10

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

כבר בביקורת שלי על הפרק הראשון שלה, כתבתי כאן ש"סינגל מילפית" כנראה תהיה אחת הסדרות הטובות של 2018, וזה הישג שאפשר להגיד את זה כל כך מוקדם השנה. לאחר צפייה בכל העונה, אני עוד יותר עומד מאחורי זה, כי פאק כמה שזו סדרה מעולה. הסדרה הזו מספרת על אמא רווקה (פרנקי שאו, יוצרת הסדרה), הניסיונות והמאבקים שלה כאמא וגם הניסיונות שלה להתמודד עם הפוסט טראומה שלה מהתעללות המינית שהיא עברה מידי אבא שלה. "סמילפית" מתחילה כאישית להפליא, אבל היא דנה בנושאים מורכבים. היא הופכת ומתפתחת, מתוך הפן האישי, למשהו עם הרבה משקל סאטירי וביקורתי שמסוגו לא באמת רואים הרבה.

יש הרבה פמיניזם בטלוויזיה שלנו, אבל הוא אף פעם לא הולך לנקודות החתרניות ביותר שלו כמו ששאו עושה כאן. אולי הנקודה המעניינת ביותר היא השיח הישיר על עוני ועל ניסיונה של הדמות הראשית, ברידג', להשתחרר מהעוני שלה אל מול חוסר ההזדמנויות המוחלט שהממסד נותן לה. קורע לב במיוחד וגם מסקרן במיוחד הוא הפרק בו ברידג' מפלרטטת עם הרעיון של לעבוד בזנות: פרק שב-20 דקות בלבד מציג תפיסה מורכבת של הידרדרות למעגל הזה ומצליח גם להיות מצחיק. זה פרק שמראה היטב איך קפיטליזם ופטריארכיה הולכים יד ביד כדי לדכא נשים עניות, וכל זה מגיע לשיא בסצנת הסיום: ברידג' במעין דייט בתשלום עם גבר שנראה מתוק למדי, שמתחיל לספר בסנטימנטליות והערכה על אמונתו ב"חלום האמריקני" ואז, כמו הפטריארך הקפיטליסט הידוע ביותר, תופס לה בכוס. הקונפליקט הפוליטי-תמטי כאן שחושף את המערכות החברתיות האפלות ביותר של החברה האמריקנית קשור קשר הדוק לקונפליקט הרגשי: ניסיונותיה של ברידג' להיות אמא טובה הם גם ניסיונותיה להיות אישה טובה ומודל האימהות שהיא נכשלת להשיג הוא בורגני לחלוטין, ניסיונותיה להתגונן מתקיפה והטרדה מינית הם גם ההתמודדות שלה עם הטראומה מאביה. ואם כבר מדברים על הטראומה הזו: מתי כבר ראינו על המסך הקטן ייצוג כל כך מעמיק של פוסט טראומה מתקיפה מינית? "ג'סיקה ג'ונס" קופצת לראש, אבל אפילו היא לא נכנסת עמוק ובאינטימיות לחוויה על כל צורותיה ורגעיה כמו "סמילפית". והיא עושה את זה באופן רגיש ומרגש להפליא, שלא מפחד להיות גם מתוחכם אינטלקטואלית בו זמנית.

יש המון טלוויזיה שמבקשת להיות פמיניסטית, אבל כמה טלוויזיה תחפור עמוק מספיק בנבכי הפטריארכיה כדי להוציא משפט מבריק כמו "וונדר וומן היא שקר גדול בדיוק כמו ברבי". רעיון ההעצמה הנשית נהיה בטלוויזיה כבר מיינסטרימי כמעט, וטוב שכך בהחלט, אבל מועטות הן הסדרות היום שלא מסתפקות בפמיניזם ליברלי כללי. קצת ייצוג נשי בשביל פוליטיקת זהויות עכשווית, קצת ייצוג של נשים גאות ולא-לבנות וזהו. אבל לא הסדרה הזו שנכנסת עמוק הרבה יותר לנקודות מכעיסות בדיוקן. כל זה מגיע לשיא נפלא בפרק האחרון של הסדרה, כשברידג' מוצאת במקרה את אבא שלה בטינדר ומנסה להתעמת איתו דרך האפליקציה. הפרמיס הגאוני הזה אורז בתוכו משמעויות פוליטיות רבות אבל הוא יוצר גם פרק קורע לב לחלוטין. זה בעצם תיאור נפלא לסדרה הזו, שהיא מרגשת כל כך כי פיצחה קוד מסוים לאינטימיות בלתי נתפסת עם דמויותיה.

יוחאי גורלי | כתב טלוויזיה

עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!

שתף/י