Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: גול

גול - ביקורת סרט

מאת: יאיר הוכנר

06/10/2005

שלח לחבר הוסף תגובה

אני וספורט לא הולכים ביחד ואם יש ערוצים מיותרים בחבילת הלוויין שלי הם ערוצי הספורט. אני לא זוכר את שמותיהם של הספורטאים המיצגים את מדינתנו ועושים חיל ברחבי העולם. אגרוף, אתלטיקה קלה, שחיה, כדורסל וכדורגל מעניינים אותי כקליפת השום, וההוצאה הכי מבוזבזת שלי בשנה האחרונה הוא המנוי למכון כושר. אז כשקבלתי את ההזמנה להקרנת המבקרים של הסרט "גול" בכלל התלבטתי אם ללכת לראות אותו, הרי "מיליון דולר בייבי" זה לא יהיה.

הסרט התחיל כאשר סנטיאגו מונז, ילד מכסיקני רך בימים מוברח לארה"ב דרך גדרות תיל. הכדורגל שלו נופל והוא לא יודע מה לעשות - לרוץ אל הכדור או לקפוץ לזרועות אביו הלחוץ. זו גם תהיה הדילמה של סנטיאגו בשליש הראשון של הסרט. האם הוא צריך ללכת בעקבות אביו ולהפוך לגנן של העשירים והיפים או לשאוף להיות שחקן כדורגל מוביל.

כפי שאתם יכולים לנחש סנטיאגו מעדיף את האופציה השנייה ולא מפסיק להתאמן ולשחק בליגת החובבים. השנים עוברות והמזל מאיר לסנטיאגו: דלן פוי, מי שהיה בעבר כוכב כדורגל בניו-קאסל, צופה בו בזמן שהוא מבקר את בתו ונכדו בלוס אנג'לס. הוא מציע למכסיקני הצעיר לבוא לבקר אותו בבריטניה וזה יסדר לו מבחן בניו-קאסל. אביו של סנטיאגו מתנגד: "אנשים כמונו גוזמים לעשירים את הדשא ושוטפים את מכוניותיהם".

סבתא מונז מחליטה לעשות מעשה: היא מוכרת את תכשיטיה היקרים וקונה עבור הנכד כרטיס טיסה לבריטניה. סנטיאגו חושב שהדרך סלולה לפניו אבל הוא טועה. במדינה החדשה, המגרשים מלאים בוץ, הרוח קרה והשחקנים אכזריים. לא מספיק שסנטיאגו מסתיר בעיות נשימה, הוא מסתבך עם שחקנים סנובים וסוחב איתו מהבית רגשי נחיתות. במקביל לאימונים הוא מפתח מערכת יחסים עם רוז, האחות של הקבוצה שנכנעת לקסם הדרום האמריקאי. מי שכמעט יהרוס את מערכת היחסים הזו הוא הכוכב הגדול של הקבוצה, גאבין האריס, חובב המסיבות שהופך לחברו הטוב של סנטיאגו.

הסרט עבר כמה תהפוכות עד שהחלו הצילומים, במקור הבמאי הבריטי מייקל וינטרבוטום היה צריך לביים את הסרט, אבל אחרי שהפקה החלה הבמאי האומנותי נעלם. גם כוכב הקולנוע המכסיקני דייגו לונה, ("ואת אמא שלך גם"), היה אמור להיות בתפקיד הראשי אבל גם הוא לא נמצא שם. השניים אפילו התחילו בקידום המכירות לסרט ואז פרשו או הופרשו מהפרויקט. וינטרבוטום הלך לביים את "9 שירים" הפורנו המוסיקלי המדובר שלו ודייגו לונה כיכב בסרט ההמשך הכושל לריקוד מושחת. במקומם גויסו הבמאי דני קנון שבעיקר ביים עשרות פרקים בסדרת המתח ""CSI ואת סרט האימה הזניח "אני עדיין יודע מה עשית בקיץ האחרון" והשחקן המכסיקני האנונימי יחסית קונו בקר (למתעניינים הוא משתתף בסרט "חטופים בארגנטינה" שניתן להשיג בDVD).

דני קנון הוא אמנם במאי נטול ייחוד ואולי עדיף שכך. במקרה הזה הוא מוציא תחת ידיו מוצר קולנועי סוחף ומרגש גם אם רחוק מלהפתיע. הסרט פועל לפי כללי הנוסחה ועושה זאת על הצד הטוב ביותר. לעיתים זה מעצבן בגלל שהתסריט מורכב ממשפטים בנאליים שנחרשו בעשרות סרטים אחרים ולפעמים זה מרגש עד דמעות כמו בסוף הסרט או מותח כמו במשחקים שסנטיאגו משחק בהם. "גול" הוא מוצר מקצועי, סוחף ונוצץ שמספק את הסחורה במלואה. מוסיפה לכך נוכחותו המאופקת של השחקן קונו בקר. השחקן הזה כמעט ולא מחייך - כאשר חיוך מופיע על פניו הרציניות הוא פשוט מצליח לגרום לך להתרגש ביחד איתו.

מלבד קונו בקר יש גם צוות חיזוק של שחקני משנה בריטים מעולים כמו סטיבן דיליין ("השעות"), אלסנדרו ניבולה ("אל תשטו באהבה"), אנה פריל ("טיימליין"), קיריאן אובריאן ("אנשי המסיבות", "9 שירים") ועוד כמה מפורסמים כמו דוויד בקאהם, זינדין זידאן, ראול גונזלס ועוד. "גול" לא ממציא את הנוסחה: הוא הנוסחה בכבודה ובעצמה ולא מנסה להיות יותר ממה שהוא. זהו בידור טהור נטול יומרות אומנותיות, פילוסופיות או פסיכולוגיות. כל מה שמעניין אותנו ב"גול" הוא להתרגש עם הגיבור ולראות ביצועים מרשימים על מסך הקולנוע ואת זה הוא מספק בגדול.

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »