אין דבר שמעריצי סדרות אוהבים יותר מאשר לזעום ולהתאכזב מפרקי סיום של היצירות האהובות עליהם – מ"הסופרנוס", דרך "משחקי הכס" ועד המקרה האחרון של "דברים מוזרים". כעת, לאחר חמש עונות עמוסות בדם, הטרלות ושירים של בילי ג'ואל, הגיעה "הבנים" של אמזון פריים לקו הסיום, ואני אישית, כמעריץ, כבר הייתי מוכן למלא את חובתי ולנעוץ את הקלשון בעוד סיום מאכזב.
כדי להבין לאן הגיעה "הבנים" של היום, צריך להיזכר בעונת הבכורה שלה ב-2019. הימים היו ימי שיא ההצלחה של היקום הקולנועי של מארוול (MCU) והפרודיה של היוצר אריק קריפקי הייתה משב רוח מרענן שהעז לרדת על הבריון הכי חזק בשכונה. למעשה, ארגון "ווט" (Vought) הציני גילם את מארוול המציאותית, כאשר אפילו אירועי הראווה שבהם נחשפו לוחות הזמנים של הסרטים והסדרות העתידיים של החברה זכו לדחקה ישירה בסדרה.
פרסומת
אל העונה החמישית והאחרונה אנחנו מגיעים לאחר שתי עונות של סדרת הספין-אוף "דור ה-V" (Gen V), שאת דמויותיה נאלצה סדרת האם לשלב בעלילה, ממש כמו במארוול המקורית. כשמוסיפים לכך שתי סדרות ספין-אוף נוספות שקיבלו זמן מסך במטרה לקדם אותן, אי אפשר שלא לתהות מה הארווי דנט היה אומר על המשפט: "או שאתה מת גיבור, או שאתה חי מספיק זמן כדי לראות את עצמך הופך לנבל".
הסדרה החלה גם בימי כהונתו הראשונה של דונלד טראמפ. בעוד כולנו עוד ניסינו להתרגל לטירוף היומיומי, הסאטירה של קריפקי על אמריקה, על מכונת התעמולה, על שטיפת המוח ועל ההקצנה עבדה בצורה מדויקת – היא הזכירה לנו את המציאות, אבל הלכה צעד אחד רחוק יותר. הומלנדר, בגילומו המפעים של אנתוני סטאר, הציג גרסה קיצונית ומבעיתה של אותו הלך רוח פוליטי. העולם של "הבנים", דרך חוש ההומור המרושע והאכזרי שלו, פגע בול עבור הדור הנוכחי; גיבורי העל של "השבעה" שימשו עבורנו מראה מציאותית בהרבה מזו של "הנוקמים". הבעיה היא שבעונה החמישית, המציאות כבר ניצחה את קריפקי במרדף הזה ו"הבנים" הפכה לסאטירה לא כל כך מוקצנת. זה בולט במיוחד בקו העלילה שבו הומלנדר מאמין שהוא ההתגלות השנייה של האל. בעונות הראשונות כוחו הגיע מהתעמולה של "ווט", שגרמה להמונים להעריץ אותו בכנות – מה שהיה מבהיל ובעל אמירה סאטירת עוצמתית בהרבה.
אך מאז סיום העונה השלישית, שבה הומלנדר הבין שהוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו והקהל יריע לו (טייק-אוף ישיר על האמירה המפורסמת של טראמפ שהוא יכול לירות במישהו בטיים סקוור ולא לאבד בוחרים), הוא הפך למעשה לנבל רגיל. מעולה, אבל רגיל. במקום "השבעה" כגרסה קפיטליסטית ומצמררת של קבוצת גיבורי על, שרק אנחנו וחברי "הבנים" יודעים כמה היא מסוכנת, הגענו למצב שבו כולם הפכו לפיונים במסע האישי של הומלנדר. במקום סאטירה נוקבת על מערכות פוליטיות ותרבותיות, קיבלנו סדרה על גבר מגודל בעל כוח אינסופי.
האלמנט הסאטירי המוצלח ביותר בעונת הסיום הוא דווקא התפקיד שממלאת הכנסייה בעיצוב דמותו של הומלנדר כנביא חדש ושילוב המיתוס הדתי עם רעיון גיבורי העל. הסצנות של דמות הכומר המטיף לגדולתו של הומלנדר היו הסצנות המרעננות והמטרידות ביותר בעונה. למרות האכזבה היחסית מהרובד הסאטירי, העונה האחרונה עדיין עובדת מצוין כחוויית צפייה. המאבק הישיר והסופי בין ביל בוצ'ר להומלנדר מספק פינאלה עוצמתי לשני הכוחות המנוגדים – והלא כל כך שונים – הללו. אנתוני סטאר וקארל אורבן מגלמים באבסולוטיות שני קצוות של גבריות רעילה וחסרת גבולות והם הצמד שמהווה את הבסיס הרעיוני של הסדרה.
לעומתם, הצמד שהוא הבסיס הרגשי של הסדרה מורכב דווקא מפרנצ'י (תומר קאפון הנפלא) וקימיקו (קארן פוקוהארה), שהזוגיות שלהם, בתוך כל הגועל, האלימות והציניות, מצליחה להזכיר לנו שיש טוב בעולם ושיש טעם למלחמה הזו. ולכן יש להפריד ביחס אל הסיום בין הרגש לרעיון השכלי, כסיום אמוציונלי שמסיים את המסע של הדמויות בצורה מספקת ומחממת את הלב ( עם עזרה מידיד הסדרה בילי ג'ואל) לבין הסיום שלה כסאטירה, שלא מצליחה לספק אמירה מספיק מעניינת או מעוררת מחשבה בעונתה האחרונה.
לאורך חמש עונותיה הפכה "הבנים" לדומה להפליא לאותה מארוול שהיא הגחיכה בימיה הראשונים ומדי פעם אף התמכרה לגועל ולהטרלות של עצמה. אך גם ברגעיה הנמוכים היא ידעה לשמור על הלב של דמויותיה ולמרות עונת סיום פושרת יחסית, היא עדיין סדרת גיבורי העל הטובה ביותר שראינו על המסך.
סדרה מותחת אקשן טוב, שונה מאוד מכל סדרות וסרטי גיבורי העל שהיו לאחרונה כיף אלים ומעביר את הזמן. ליהוק מעולה לכל הדמויות במיוחד אנטוני סטאר בתור הומלנדר ותומר קאפון בתפקיד פרנצ''י.
מומלץ מאוד!