ביקורת סדרה :: המתים המהלכים: עונה 5, פרק 13

עוד פרק בסאגת אלכסנדריה מאחורינו ואנחנו פשוט לא מאמינים למציאות שבה חיים תושבי העיירה הקטנה ואליה מנסים להתרגל גיבורינו הניצולים. כמו שריק אומר בתחילת הפרק, האנשים האלה הם האנשים עם המזל הגדול ביותר בעולם וזה רק הולך ומשתפר, האמנם?הפרק נפתח עם סשה והמצב הנפשי הרעוע שבו היא נמצאת. היא יוצאת מחוץ לחומות עם נשק ופורקת את זעמה ואת המחסנית שלה על תמונות משפחתיות. הפוזה שלה נמאסה עליי ממש מהר: אפשר להבין את הדיסוננס שלה מול העולם השליו והיומיומי לכאורה שבתוכו חיים אנשי אלכסנדריה, אבל לא ברור למה היא כועסת עליהם. למה זו אשמתם שהם לא היו צריכים עד עכשיו להתמודד עם העולם שבחוץ? אנחנו ממשיכים עם "קבינט המלחמה" של ריק, יחד עם קרול ודאריל, הם מתכננים לגנוב כלי נשק מהמאגרים של העיירה, לא כל כך הבנתי למה ההתחמשות הזו נחוצה לאור היחס החם שהם מקבלים מרוב תושבי אלכסנדריה, והאפשרות שהם מקבלים להשתלב קרוב מאוד למקורות הכוח של המקום. בהמשך עוד נראה שגם לדאריל המהלך הזה לא נראה נחוץ, הרי אם יתעורר הצורך, החבורה שלנו יכולה להשתלט על תושביה ה"רכים" של אלכסנדריה בלי למצמץ.דאריל יוצא לשטח לצוד, שם הוא נתקל בארון, שמצטרף אליו לציד ומנסה בתורו "לצוד" את דאריל. כמובן שכל סצינת הניסיון ללכוד את הסוס היא מטאפורה לדאריל עצמו ולנסיון של ארון כשליח של דיאנה ללכוד את סוס הפרא דאריל ולשכנע אותו שיהיה לו טוב יותר בבטחון של הציוויליזציה. כל הסיקוונס הזה בין ארון לדאריל מאפשר לדאריל לשחרר את שני משפטי הזן השבועיים. הראשון על העובדה שאין כבר כזה הבדל בין אנשים טובים לרעים, מוטו שהסדרה מנסה להפנים אצלנו די הרבה זמן. אני אישית לא חושב שזה נכון, הגבולות אולי מיטשטשים בגלל הנסיבות אבל ראינו לגבי כל אחד ואחד מהגיבורים שלנו מה הבסיס שלו. מה שמוביל למשפט הזן השני של דאריל: "ככל שנמצאים יותר שם בחוץ מגלים יותר מה אתה באמת”. בסופו של דבר ארון משכנע את דאריל, גם בעזרת הפיתוי של אופנוע משופץ, להפוך למגייס השני של אלכסנדריה, במקום אריק.בתואר הסצינה הסוריאליסטית של השבוע זוכה כמובן סצינת מסיבת הקוקטייל שדיאנה עורכת בביתה לכבוד חבורת הניצולים שלנו. כולם מתלבשים יפה, שותים ואוכלים, משתחררים קצת מהסיטואציה המוזרה, ג'סי וריק מפלרטטים וריק אפילו מרשה לעצמו להדביק לג'סי נשיקה על הלחי, אייברהם משתכר בחביבות וסשה עושה סצינה פסיכוטית. בדרך אנחנו עוד מקבלים מג'סי את הנאום שכבר נהיה כמעט קבוע ב"מתים" על המצב החדש שצריך להתרגל אליו, על כל האנשים שבאו מרקעים שונים וצריכים להפיק את המיטב מהקטסטרופה, משהו בסגנון של "להכין לימונדה מהלימונים שהחיים חילקו לך". אני מקוה שהסדרה תיגמל כבר מההרגל הזה בקרוב.הסצינה הקריפית של השבוע הולכת, בלי שום תחרות, לקרול שמפחידה את סם, בנה של ג'סי. הנאום המאיים השאיר אותי המום לחלוטין, ובאותה מידה הצחיק אותי מאוד. המבט המבועת על פניו של הילד, יחד עם הטון הכמעט אגבי שבו קרול מתארת לו מה יקרה לו אם הוא ילשין על גניבת הנשק היו הסצינה הטובה ביותר בפרק הזה, מה גם שאנחנו יודעים כבר שקרול לא סתם משתמשת באיום כטקטיקה ושזה לגמרי הגיוני מבחינתה לממש איום כזה.הפרק מסתיים כשריק מטייל ברחוב למחרת המסיבה, הוא נתקל בג'סי ובבעלה ולרגע, כשהם חולפים על פניו, ריק מושיט יד אל האקדח שלו, האם הוא חושב על סילוק הבעל מדרכו אל ג'סי? מיד לאחר מכן, ריק נצמד לאחת הגדרות החיצוניות של המתחם כשמצידה השני אנחנו רואים "מהלך" שנצמד לחומה. האם גם ריק מתגעגע לשטח? למרדף? להרג?