Seret מהעבר: 70 שנה לחופי הכרך

"הרומאים ראו מה קומץ מסוגל לעשות, אם אכן מדובר בקומץ הנכון", דורש הכומר פיט בארי (קארל מאלדן) בפני קהל מאזיניו – עובדי נמל רצוצים ומתוחים, תוהים אם הם מסוגלים להתנגד לראש האיגוד המושחת שלהם, ג'וני "פרינדלי" (לי ג'יי קוב). בירכתי הכנסייה, יושב לו בין הפטיש לסדן אלוף האגרוף לשעבר טרי מאלוי (מרלון ברנדו) – מן העבר האחד, שליחו של פרינדלי למשימות מפוקפקות בעבור כסף קל, ומן העבר השני, רדוף ברגשות אשם – על הקריירה שנגדעה באבחת יד של המאפיונר המאיים והמטלה האחת שביצע והובילה למותו של חף מפשע, רק משום שזה איים לדווח על השחיתות באיגוד לרשויות.

כעת, משמצא אהבה באחותו הכאובה (אווה מארי סיינט) של האדם שהרג, טרי נאלץ להתמודד עם השדים שבתוכו. אלו, על קצה המזלג, יחסי הכוחות שמרכיבים את סרטו של הבמאי איליה קאזאן, "חופי הכרך" (“On the Waterfront”), שחוגג היום (28.7) 70 שנה לצאתו ועדיין נותר למופתי ומשפיע כפי שהיה. מדוע? האם זה יחסו האמביוולנטי לאווירת הרדיפה המקארתיסטית של התקופה ומעורבותו של קאזאן עצמו בה? האם זה מהפכת המשחק שחוללו הבמאי ומרלון ברנדו, ששינתה לחלוטין את פני התחום? או הטשטוש בין מלודרמה קורעת ללב לחיים אמיתיים שגורלם אכן על הכף, גם מבעד למסך הגדול? כך או כך, כל אלו ועוד יוצרים את הסרט שסימן את השינוי הקרב להוליווד.

ראוי להבין קודם את האווירה הפרנואידית ונטולת החופש של התקופה: "ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית", כפי שנקראה דאז, או מה שבפועל הייתה – מעין מאפיה מאורגנת בהובלת הסנטור ג'וזף מקארתי, הילכה אימים על בכירי התעשייה הליברלית בניסיון לטהר אותה מהשפעה "קומוניסטית". כך, צ'רלי צ'פלין "גורש" בבושת פנים מאמריקה ויצא לגלות ממושכת באירופה, ז'ול דאסין מצא מפלט בצרפת החופשיה והתסריטאי דלטון טראמבו ("ספרטקוס") הפך לפרסונה נון-גראטה בכל פינה בלוס אנג'לס. אחרים, מעט פחות ברי מזל, נכנעו ליצר האובדני. איליה קאזאן, כבר אז אחד מהשמות החמים ביותר בהוליווד, שהוביל מהפכת משחק בתעשייה עם ה"סטודיו למשחק" הידוע שבו לימד בניו-יורק, זכה ליחס טיפה פחות מאיים מצד מקארתי; למעשה, כדי להציל את עורו שלו, נידב "בחביבות" קאזאן את שמותיהם של 8 תומכי קומוניזם אפשריים שהכיר. לכאן נכנס לתמונה המחזאי הידוע ארתור מילר, בעצמו קורבן של הוועדה ואחד ממתנגדיה החריפים ביותר - ובעוונותיו חבר טוב של קאזאן. כשהשניים החליטו לעבוד יחדיו על תסריט שכונה "The Hook ", המבקר את המקארתיזם ההולך והגובר בארה"ב, מילר לא שיער לעצמו שיירדף אישית על ידי ראש אולפני קולומביה משום שסירב להפוך את התסריט ליותר "פרו-אמריקאי" (משמע, להפוך את הנבל לקומוניסט); הוא גם לא שיער לעצמו ששותפו ליצירה יהפוך במהרה לדבר שכה שנא. במהרה עזב מילר את הפרויקט בכעס רב וקאזאן גייס לתפקיד הכתיבה את התסריטאי באד שולברג. שורשיו המציאותיים של התסריט – שהתבסס על סדרת כתבות על פשע מאורגן שהתפרסמו בשלהי שנות ה-40 במגזין "New-York Sun" – החלו להתערבב עם יצירתו המקורית של שולברג ועם הרצון העז של קאזאן להוכיח לכל מלעיזיו (ומילר בפרט) כי הוא אינו משת"פ – אלא האדם הלא נכון בזמן הלא נכון.

אותה שבריריות, האדם הנקרע בין מוסר לאגו, מודגשת לכל אורכו של "חופי הכרך" דרך הופעתו של מרלון ברנדו, שהובילה אותו לזכייה היסטורית באוסקר – הראשונה מבין שניים במהלך הקריירה הענפה שלו. "I coulda been a contender. I coulda been somebody instead of a bum, which is what I am", אומר ברגע אחד אלמותי ברנדו, וממוטט את כל המאצ'ואיזם המובהק וייצוגי הגברים הבלתי מתפשרים שהופיעו לפניו בהוליווד השמרנית. עם המתודה הרגשנית, הטוטאלית, שלמד אצל קאזאן בבית הספר למשחק, ברנדו הציג את מאלוי כדמות ראשית אחרת – לא טובה, לא רעה, לא בטוחה, לא מעודנת – "אנטי-גיבור" ראשוני למדי בתעשייה, כזה שיופיע בהמוניו יותר מעשור לאחר מכן, כש"הוליווד החדשה" והמשוחררת נכנסה לזירה.

עם זאת, תפקידו הגדול של ברנדו (יש יגידו הגדול ביותר – סליחה, מעריצי "הסנדק") כמעט ולא קרה כלל: למרות שרצה אותו לתפקיד מהרגע הראשון, קאזאן נאלץ לחשב מסלול מחדש כשהכוכב סירב להצעה וכמעט וחתם עם פרנק סינטרה לתפוס את מקומו של הראשון. עם זאת, קאזאן לא ויתר, והחליט לפעול במקביל בשני כיוונים מנוגדים: הוא לחץ על סוכנו של ברנדו לשכנע את השחקן הנרגן לקחת את התפקיד, ומנגד, הוא החליט לנסות ולשכנע את מפיק הסרט סם שפיגל כי ללהק את ברנדו – כבר אז כוכב גדול – זו החלטה עסקית מצוינת.

לשם כך, קאזאן ביקש משחקן אחר בסרט (אותו תמיד ראה כבמאי במעטה של שחקן מבוזבז), קארל מאלדן, לצלם ולביים אודישן עם שחקנים מ"סוג ברנדו" מבית הספר למשחק. מאלדן בחר בשניים אנונימיים למדי דאז – פול ניומן וג'ואן וודוורד. הזוג בחיים האמיתיים והכוכבים העתידיים היו כה משכנעים בסצנת האהבה שביים מאלדן, עד כי שפיגל השתכנע מיידית, כמעט בדיוק לפני שברנדו עצמו הסכים ללחציו של סוכנו.

סינטרה, שהיה בטוח לאורך כל הדרך שהתפקיד כבר בידו, זעם מהמחטף שנעשה מאחורי גבו ודרש לכל הפחות לגלם את תפקיד אב הכנסייה, שהשתייך למאלדן. מיותר לציין שזה כמובן לא קרה. אגב, ביש המזל של סינטרה אל מול כוחו העצום של ברנדו חזר על עצמו כמעט שנתיים לאחר מכן, כשברנדו "גנב" ברגע האחרון מהזמר הנודע את התפקיד הראשי באדפטציה הקולנועית ל"ברנשים וחתיכות".

מי שזכתה למזל טיפה גדול יותר ולשיעור משחק מן הגדול ביותר בתחום היא אווה מארי סיינט, שגילמה את אהובתו של מאלוי בסרט (על חוויותיה בהרחבה מהסט תוכלו לקרוא כאן באתר בכתבה שערכנו לאחרונה לרגל יום הולדתה ה-100). סיינט, שזכתה באוסקר הראשון והיחיד שלה על בכורת המשחק שלה, טענה לימים כי ברנדו הותיר אותה "על הקצה", בחוסר איזון מסוים לאורך כל הצילומים. מספיקה צפייה קצרה בסצנות בכיכובה ומתבררת מהר ההבנה כמה חשוב היה אותו 'חוסר איזון' שלה ליצירה – הפראיות, הנסערות של ברנדו אל מול הרכות הרגשנית אך המחושבת של סיינט הן אלו שהופכות את היצירה הזו לבית ספר למשחק אמיתי גם בימינו.

מה השתנה ב-70 השנים שחלפו מאז "חופי הכרך"? אגדות המסך הגדול קאזאן וברנדו כבר מזמן לא איתנו ומלודרמות עם מטאפורות פוליטיות לא הופכות ממש לשוברי קופות (ובקושי זוכות להפצה מסחרית), בין היתר. מנגד, מקארתיזם מודרני – על שלל צורותיו – עדיין "חוגג" במקומות רבים בעולם, שחיתות תאגידית נוכחת בכל עבר וה"אנטי-גיבורים" החליפו כבר מזמן את הגיבור הטהור. "חופי הכרך", מורכב ואמביוולנטי ככל שיהיה לגבי חלקו בטיוח עברו המפוקפק של היוצר, עדיין עומד כיצירה שלמה ונוקבת, שקשה לדמיין את הקולנוע של 2024 בלעדיה; דינו של הפסקול המהדהד של לאונרד ברנשטיין והדימויים חוצבי הלהבות של קאזאן להישאר חקוקים לעד בתולדות הקולנוע, וטוב שכך.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן