הזוכים בפסטיבל י-ם וסקירות: דה האן: קול מחוץ לזמן, הצרפתייה ועוד

פסטיבל הקולנוע ירושלים ה-41 הכריז הערב (חמישי) על הזוכים בתחרויות השונות. סך הפרסים בפסטיבל השנה עומד על כמיליון שקלים. בפרס חג'ג' לסרט העלילתי הטוב ביותר בתחרות הישראלית זכה הסרט "עיד" של יוסף אבו-מדיעם על פועל בניין בדואי שחולם על קשר עם בחור מפריז. "תיאור רגיש, בוגר ואותנטי של שמירה על כבוד עצמי בסביבה נוקשה וכפופה למסורת שעומדת בסתירה לאהבה שלא התממשה, אך שמובילה לפיוס ולמחילה", נכתב בהחלטת חבר השופטים.

תום נשר זכתה בפרס סרט הביכורים על סרטה המדובר ״קרוב אלי״, שגם זיכה את ליה אללוף בפרס השחקנית ואת ג'ינרבה נרבי בפרס המוזיקה. ציון לשבח הוענק למותחן "כביש הסרגל" של מיה דרייפוס בכיכובם של טלי שרון ועידן עמדי, בפרס התסריט זכה הסרט "חלב", פרס האנסמבל הוענק לסרט "מכולת", פרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר ניתן ל"המושל" של דנאל אל-פלג וציון לשבח לסרט תיעודי ניתן לסרט "הפקות המזרח" בבימוי יניב סגלוביץ על הבמאי ימין מסיקה.

בתחרות הבינלאומית, שבה שפטו מישל פרנקו, גיא נתיב ומריה שוסטובה, העניק חבר השופטים את פרס הסרט הטוב ביותר לסרט הצרפתי "הסיפור של סולימאן" של בוריס לוז'קין, פרס הבימוי הוענק לסרט הרומני "שלושה קילומטרים מסוף העולם" של עמנואל פארבו, ציון לשבח הוענק לסרט "כלב שחור" והפרס לסרט הביכורים הבינלאומי הוענק לסרט ההודי "סנטוש". הפסטיבל ימשיך להתקיים ולהקרין סרטים עד למוצאי שבת (27 ביולי).

(תום נשר. צילום: תם ויינטראוב לוק) סקירות סרטים מהפסטיבל

דה האן: קול מחוץ לזמן

לפני 100 שנה, בשנת 1924, נרצח בירושלים יעקב ישראל דה האן, יהודי ממוצא הולנדי שהיה סופר, עיתונאי, משורר - וגם חרדי שומר מצוות שהיה מקורב להנהגה האורתודוקסית בירושלים של לפני קום המדינה. הרצח שבוצע ע״י חברי מחתרת ההגנה נחשב כרצח הפוליטי הראשון ביישוב העברי. ״דה האן: קול מחוץ לזמן״, הסרט הדוקומנטרי אודותיו של היוצרים צבי לנזמן ושירה קלרה וינטר, הוא מהסרטים האלה שביציאה ממנו אתה אומר לעצמך: 'איך לא הכרתי את הסיפור הלא יאומן הזה עד היום?'.

דה האן הוא דמות עם ניגודים מובהקים - הומוסקסואל ליברלי שכתב ספרים ושירים על תאוותו וחרדי אדוק ואנטי-ציוני. הסרט מראה שמעצם היותם קיימים באותו אדם מאפיינים מנוגדים שאינם חייבים לבוא אחד על חשבון השני. הסרט לוקח על עצמו משימה לא פשוטה של להראות סיפור קולנועי על חייו ומותו של אדם שכמעט לא הותיר אחריו חומרים מצולמים ונשען על כתביו (השירה והעיתונות) כדי לספק הצצה לנפשו ודרכם להגיד משהו גם על ההווה.

על אף שהסרט עוסק בדה האן, הרבה מהעניין בו מגיע מעצם הכנסת המצלמה אל תוך קהילת נטורי קרתא, שרוב חסידיה אינם מעוניינים להיחשף וכמעט ואינם לוקחים חלק בעולם המודרני. ישנו חיבור רוחני בלתי נתפס של הקהילה הזאת לקהילה הלהט״בית בהולנד, שאף היא רואה בו קדוש ומטעינה את דה האן במורכבות מלאת סתירות שהופכת את דמותו למרתקת. ישנו ניסיון לייצר מעין תעלומה בלשית סביב הרצח וגם אם הסרט מביא נתונים חדשים על פרשייה בת מאה שנים, זהו לא החלק הסוחף ביותר ודווקא הרגעים הקטנים והאבסטרקטיים ביותר הם אלו שנוגעים ברגש. (דין קליין)

סידוני ביפן

לרגל הוצאה מחודשת של ספר ביכוריה, מגיעה סופרת צרפתייה שאיבדה את בעלה לסבב יח״צ ביפן. את פניה מקבל עם הגעתה העורך, בחור סגור ושקט שמלווה אותה לכל מקום ומנסה להסביר לה את מנהגי התרבות המקומית. חרף הניסיונות הרבים לשחרר את העבר ולהמשיך הלאה לאחר מות בעלה, סידוני מלווה ברוחו של בעלה המנוח ומסרבת להיפרד. היא מוצאת את עצמה נקרעת בין הגעגועים לרוחו של אהובה לשעבר לבין מערכת היחסים האינטימית שצומחת במקביל עם העורך היפני שכפי שהיא מגלה, דומה לה יותר משחשבה.

‏מזה שנים שאיזבל הופר מתעקשת ללכת בדרך האמריקאית של הרבה כוכבים הוליוודיים שמנסים לרכב על רגעים אחרונים של תהילה באמצעות השתתפות בהרבה סרטי אינדי עם תקציב נמוך. ההבדל בין הופר לאותם השחקנים זה שמאז ומעולם נחשבה הכוכבת הצרפתייה לסמל של קלאס ברמה הגבוהה ביותר של עולם הקולנוע ועל כן אלא אם הבחורה רעבה ללחם או סתם חיפשה תירוץ לנסוע ליפן, אין סיבה מוצדקת להסכמה שלה לתסריטים כמו זה של "סידוני ביפן" - סרט שמלבד מספר משפטים שאם נוסיף להם ניקוד יהיו פואטיים ויפים על חולצה, אין בו באמת תוכן ממשי או סיפור סוחף מספיק. כן אזקוף לזכות הסרט את הצילום המרהיב של סלין בוזון שהופך אותו לחוויה ויזואלית. (ליטן לשינר)

הצרפתייה

המאסטר הקוריאני הונג סאנג סו מגיש לנו שוב מתנה קולנועית מינימליסטית ומלאת חיים ורעיונות, על אף שלא כולם מתחברים לתדר הספציפי הבוקע מסרטיו. זהו קולנוע שעל פניו נדמה שנעשה ללא מאמץ עם נרטיב רפוי, אך כזה שטומן בחובו אוצרות קטנים וייחודיים, מלאים באנושיות פגומה ומוכרת. מעומק הפערים התרבותיים והבין-אישיים שהוא מציג מתבהרת דווקא תמונה אוניברסלית מעוררת הזדהות.

גם פה מככבת איזבל הופר הבלתי נגמרת כאיריס, הצרפתייה מכותרת הסרט, שחיה בסיאול ומנסה להתפרנס מלימוד צרפתית בשיטה ייחודית אותה המציאה ולא ברור איך - או אם בכלל - תלמידיה המועטים מצליחים ללמוד ממנה משהו. היא מעבירה את הזמן בשיחות באנגלית עם תלמידיה ומנסה לנסח איתם מחשבות רגשיות עמוקות ומורכבות. כאשר משהו תופס אותה, היא כותבת את המחשבות בצרפתית על פתקים ומביאה אותם לתלמידים שישננו אותם עד למפגש הבא (אותו אנחנו לא רואים וגם לא נראה).

כך הסרט בנוי ממפגשים שלה עם תלמידה צעירה, זוג מבוגרים עשירים וסטודנט צעיר איתו היא חולקת דירה - כאשר בכל מפגש ישנם הדהודים וחזרתיות מהמפגשים האחרים (אלמנט מוכר לצופים האדוקים בסרטיו של הונג המייצרים תחושה דז'ה-וו פנימית בתוך עולם הסרט). זהו סרט בעל מבנה לא רגיל ונטול קונפליקטים ודרמה ״קלאסיים״ ולכן הוא נדמה כקשה לעיכול. המורכבות שבו נובעת מתוך הפשטות שהוא מציג, פשטות שניטלה מרוב הסרטים המודרניים. אני יצאתי ממנו עם חשק עז לחשוב עליו ולאו דווקא להבין אותו. הקולנוע הזה הוא בדיוק הסיבה למה פסטיבלי סרטים הם חשובים כל כך - המקומות הבודדים שמאפשרים לנו חוויה שונה, זרה ואחרת על מסך גדול, המזכירה לנו כמה האמנות הזאת מעוררת את החשק לחיים. (דין קליין)

הקרנה נוספת: יום שבת 27.4, 10:00, סינמטק 1.

לכל הסרטים המשתתפים בפסטיבל ולרכישת כרטיסים >> לחצו כאן. לכל הכתבות מפסטיבל ירושלים 2024>> לחצו כאן