חמשת תפקידיה הגדולים של שלי דובאל שהלכה לעולמה

ברוסטר מקלאוד (1970)

אחד מסרטיו היותר אקסצנטריים ונשכחים של רוברט אלטמן אודות נער נחבא אל הכלים (באד קורט מתהילת "הרולד ומוד") החולם לעוף על רקע סדרת רציחות המסומנות בלשלשת ציפור. זהו לא רק שיתוף הפעולה הראשון בין הבמאי לדובאל, אלא גם פגישתה הראשונה של השחקנית עם עולם הקולנוע. דובאל, אז סטודנטית לתזונה, בילתה בסמוך לצילומי הסרט בעיר יוסטון שבטקסס; אלטמן הוקסם מנוכחותה הקופצנית והמראה הייחודי שלה, והתחנן בפניה שתככב בסרטו אך דובאל, שמעולם לא בילתה מחוץ לטקסס, סירבה.

"בשלב מסוים התעייפתי מלהתווכח עמו, והבנתי שאולי אני בכל זאת שחקנית", אמרה לימים דובאל על החוויה, "הם אמרו לי לבוא, ופשוט עליתי על מטוס להוליווד. נסחפתי בתחושה". דובאל גילמה את אהובתו ההיפית וארוכת הריסים של ברוסטר, שחושפת אותו לעולם שמחוץ לאצטדיון הנטוש בו הוא מסתתר.

נאשוויל (1975)

אחד מסרטיו המוכרים והמוערכים ביותר של אלטמן מספק דווקא תפקיד קטן יותר לדובאל, אך לא פחות מהותי לאווירת הסרט. דובאל מגלמת במחזמר הסאטירי את הגרופית מרתה – או איך שהיא מכנה את עצמה, "L.A. Joan" - המגיעה לנאשוויל, מצוידת בעקבי פלטפורמות גבוהים, כדי לבקר את דודתה הגוססת, אך מבלה את מרבית זמנה בחברת גברים שונים ורבים. תפקיד מינורי זה בתוך קומדיית האנסמבל הגדולה שהיא "נאשוויל" מביא את החיצוניות המוזרה של דובאל והנאיביות התמידית שלה למפגש עם החברה החומרית והרקובה שאלטמן מציג, ובכך נבנה עוד נדבך בהפיכת היצירה הזו לקלאסיקה שהיא.

3 נשים (1977)

המשמעותי והגדול ביותר מבין שיתופי הפעולה של אלטמן את דובאל, שהביא לחיקה את פרס השחקנית בפסטיבל קאן באותה השנה, החל בכלל בחלום שחלם הבמאי לילה אחד מתוח, בעוד אשתו מאושפזת בבית החולים. בחלומו, ראה אלטמן את עצמו מביים סרט בכיכובן של דובאל וסיסי ספייסק ("קארי") אודות גניבת זהות, על רקע מדבר צחיח. אלטמן התעורר באמצע הלילה, רשם את כל הפרטים במחברת לצד מיטתו, וחזר לישון. ליצירה הזייתית זו אכן נותרה אווירת חלום בהקיץ (עם נגיעות מודעות של סרטו של אינגמר ברגמן, "פרסונה"), ולתוכה משתחלת בקלילות, בתפקיד מאולתר ברובו, דובאל – המגלמת את מילי, עובדת פטפטנית בספא לגיל השלישי בעיירה שכוחת אל, המזמינה את שותפתה לעבודה, פינקי המתבגרת (ספייסק) להתגורר עמה; במהרה, הופך הסרט למערבולת זהויות, שנעה בין מציאות לדמיון. הזיותיה ופטפוטיה חסרי המשמעות של מילי הופכים את הופעתה של דובאל לעוצמתית עוד יותר, כשהקהל נותר לשאול את עצמו האם לצחוק או לבכות לנוכח דמות שחייה עוצבו על ידי ציפיות החברה מנשים. "האדם המושלם ביותר שפגשתי", אמרה לימים ספייסק על דובאל, ולא נותר אלא להסכים.

הרומן שלי עם אנני (1977)

למרות שמרבית מהופעתה נותרה על חדר רצפת העריכה בשל אילוצי חברת ההפקה, תפקידה של דובאל כפאם - כתבת ה"רולינג סטון" הצינית שפוצחת ברומן קצר עם אלווי סינגר, הלא הוא וודי אלן – בסרטו זוכה האוסקר של הקומיקאי/במאי נותר אחד הזכורים ביותר בקריירה שלה ובסרט בפרט; "לשכב איתך זו באמת חוויה קפקאית... אני מתכוונת לזה כמחמאה", אומרת בשלב מסוים פאם לאלווי. "היא אמרה את השורה הזו כמו אדם נורמלי לחלוטין. היא עשתה הכל בעצמה - לא הייתי צריך לתת שום הוראת בימוי", ספד אלן לדובאל בטור בשישי האחרון לעיתון ה"גארדיאן" הבריטי, "כשהיא דיברה, עם הקול והאינטונציה הזו, היא גרמה לדבר מה לקרות".

על סט "הרומן של אנני" פגשה דובאל את המוזיקאי פול סיימון – לו גם תפקיד קטן בסרט – ופצחה בזוגיות בת שנתיים עמו, עד שהכירה לו את חברתה קארי פישר, מי שהייתה לאשתו השנייה. 'כל יום לפני שצילמנו, היא הייתה באה ואומרת לי: 'אתמול בלילה פול ואני ישבנו ודיברנו עד הבוקר. הוא כל כך מדהים ומקסים ונפלא'", כתב אלן באותו הטור, "לא שידכתי ביניהם: פשוט ליהקתי את שניהם וקיבלתי את הדיווח מדי בוקר, אבל לבטח הייתי מאוד שמח בשבילם – שניהם היו אנשים מוכשרים ונפלאים. אני גאה מאוד שזה קרה על הסט שלי".

הניצוץ (1980)

תפקידה האייקוני ביותר של דובאל, שחקק את פרצופה החרד מאבחת גרזנו של ג'ק ניקולסון כאחת התמונות המפורסמות ביותר בתולדות הקולנוע, היה גם אחד מהחוויות הקולנועיות הקשות ביותר של השחקנית, שהוביל במובן מסוים לפרישתה ההדרגתית מהתעשייה. בסרט המופת של סטנלי קובריק והאדפטציה החופשית לספרו של סטיבן קינג, מגלמת דובאל את וונדי טורנס, אשתו החוששת לשפיותו ההולכת ומידרדרת של בעלה, הסופר ג'ק טורנס, בעודם תקועים במלון "אוברלוק" הרדוף עם בנם דני.

קובריק – במאי של מתודה מדוקדקת – לא היה מסוג הבמאים שדובאל התרגלה לעבוד עמם, והשניים נכנסו לוויכוחים נרחבים לא פעם על הסט. במהלך הצילומים הארוכים במיוחד (ארכו כמעט כשנה), קובריק בודד בכוונת מתכוון את דובאל משאר הצוות, העביר אותה שגרת צילומים מפרכת ואילץ אותה לבכות לפחות 12 שעות ביום, חמש או שש פעמים בשבוע. כך לדוגמה, כשסיימו לצלם את סצנת המחבט, לה ערך קובריק 127 טייקים, הגיעה דובאל אל הבמאי ובידה שיירי שיער, שנשרו מראשה בשל הלחץ הגדול שהפעיל עליה. "זו הייתה חוויה כמעט בלתי נסבלת. אבל מנקודת מבט אחרת, נעימה מאוד, אני מניחה", אמרה לימים, ואילו ב-2021 אמרה כי קובריק היה בכל זאת "מכיל וחברותי" כלפיה.

לצד המורשת הסבוכה של יצירה זו, 1980 ראתה גם את שיתוף הפעולה האחרון בין דובאל לאלטמן – "פופאי", בו גילמה את אהובתו הנצחית והגמלונית של המלח מהקומיקס (המגולם על ידי רובין וויליאמס), אוליב אויל. "פופאי" היה לכישלון כלכלי עצום, שסימן את תחילתו של עשור שחון במיוחד עבור הבמאי, אך זכה עם השנים לכבוד המגיע לו, כשהשפיע על דורות של במאים חדשים, כדוגמת פול תומאס אנדרסון (שהשתמש בשירה של דובאל מהסרט, "He Needs Me", בסרטו האבסורדי שלו "מוכה אהבה") ואדגר רייט (שכינה בסוף השבוע האחרון את ליהוקה של דובאל לתפקיד כ"ליהוק המדויק ביותר בתולדות סרטי הקומיקס").

עוד מסרטיה של דובאל ששווים אזכור: "הקלפן והיצאנית" (1971), "גנבים שכמונו" (1974) ו"באפלו ביל והאינדיאנים" (1976) של אלטמן, "שודדי הזמן" (1981) של טרי גיליאם, "דיוקנה של גברת" (1996) של ג'יין קמפיון, "הום פרייז" (1998) של יוצר "שובר שורות" וינס גיליגן, לצדו של סטיב מרטין ב"רוקסן" (1987) של פרד שלפסי ועוד ועוד...